למציאות (שלי) חוקים משלה – מודל ללמידה והישגים

פרק סיום – 2013 שנה שכמותה

שנת אלפיים ושלוש עשרה פרצה בסערה, כמעט כמו החורף הסוער שפקד אותנו בדצמבר האחרון. ללא הכנה או התרעה מוקדמת, התבשרתי בתחילתה שחליתי בסרטן השד
שנת אלפיים ושלוש עשרה העשירה את יכולות ההתמודדות שלי, עיצבה את אופן התגובה שלי ומכאן, ביססה עבורי דפוסי חשיבה והתנהגות שקולים, הגיוניים ורגשיים, שהועילו והיטיבו עם כל צעד או פעולה שהתבקשתי לעשות. התגייסתי בכל מאודי וללא התנגדויות וספקות, שריינתי כוחותיי, קבעתי מתווה נוקשה, נחוש ואינטנסיבי והצטרפתי להנחיות הרפואיות תוך הצבת יעדי ביניים אישיים שהוכיחו לי, שחרף הקושי והמשבר, פריצות דרך יכולות להיעשות ואף בהתלהבות יתרה. את “ערכת ההישרדות” שלתוכה יצקתי את שלל ניצחונותיי אמשיך לשאת בביטחון ובגאון בידיעה, שתכולתה מהווה עבורי אבן שואבת לעשייתי בשגרה החוזרת לחיי. חיוך, גישה אופטימית ונמרצות ליוו אותי בהתמדה בכל שלב. בכל יום יצרתי עתיד. בכל יום ארזתי חוויות ותובנות שמיקדו ושיקפו את מי שהייתי בתוך תהליך הטיפולים וההחלמה – יציבה ופועמת, נוכחת ואסרטיבית. לימוד והטמעה של הרציונל הנובע מסך התובנות, מינפו את הסטאטוס והמערבולת שנשאבתי אליהם, יצרו הזדמנויות מרעננות ואיפשרו לי להיות ולהישאר “אני” – חרף הקשיים. כדי למתן את פרץ האינפורמציה הרַבָּה שאני מצוייה בה (עצם עיסוקי בעולם התרופות), בחרתי להימנע מחיפוש דקדקני בגוגל אחר נתונים והסתברויות הקשורות לסרטן השד ולתוצאות הטיפולים, ולהישאר ממוקדת בחוויה הפרטית שלי שמן הסתם, אין דומה לה. נחישות בלתי מעורערת אפיינה ועיצבה את תפיסתי להדיח כל זיקה לסרטן. קבעתי והתחייבתי: נוכחת וישירה תוך שמירה על רגישות הולמת וראוייה. הישגים ותוצאות הרווחתי בענק. חודשים ארוכים התמודדתי – התמודדות שלא הכרתי כמותה, התמודדות שבסיכומה אני אומרת – אחריה הכל אפשרי. הישג – עצם המקום בו אני נמצאת כעת. מקום של חופש מתלות בטיפולי הכימו, חופש מטיפולים תכופים בבית החולים ופגישות עם הרופאה האונקולוגית שלי, החופש מתלות במשפחתי וחבריי היקרים שליו אותי ללא סייג ולא טענו אף לא פעם אחת, שאני מהווה עול או מטרד והחופש שלי להיות “אני”, בהוויה כנה ושקופה, רווייה באינסוף מוטיבציה וביכולות שמטעינות אותי בכל רגע מחדש. אני משננת את עובדת היותי בריאה או בשפת האונקולוגיה – נקייה
תוצאות. מבחן התוצאה מסמל את עמידתי בכל היעדים שהוצבו – והצבתי לעצמי. מעיזה להעיד על אופיי ללא סייג. עמדתי מול סדרה ארוכה ולא פשוטה של חומרים כימותרפיים, בעלי עוצמה מפחידה ולא ויתרתי לעצמי. ידעתי שלא אתן לחודשי הכימו על כל השלכותיהם לרסק אותי. לא איפשרתי לאף לא אחד לרחם עליי או לגלות חלילה אותות של צער. הנחישות שלי ביססה מרקם נוח ויציב לכל הסובבים אותי וכך חציתי בגאון חמישה וחצי חודשים מלווים רעשי רקע ותופעות שרק חומרי הכימו יודעים לייצר עם זאת, נסבלים. שישה עשר טיפולי כימו ועוד עשרים וחמישה טיפולי קרינה הינם עומס שנראה בלתי אפשרי ובמבט לאחור, פרט לארבעת טיפולי הכימו הראשונים (AC), את האחרים כמעט ולא הרגשתי זורמים בגופי. בדומה לחולות שעוברות טיפולי כימו, נילוו תופעות לוואי מוכרות ושכיחות אך ללא תחושת הכבדה ומועקה כמו, גבות וריסים שנשרו – וכבר צמחו, וחוסר נוחות זמנית באצבעות הידיים. חומרי הכימו מרסקים ומאידך מחַיים ומעודדים לחזרה לשיגרה. התופעות חלפו, איתם הזיכרון, נותרו פרקים משמעותיים אותם אימצתי. הזמן בעיניי, משול לבועה. חלל שנמוג ונעלם
את שנת אלפיים ושלוש עשרה אני מכתירה כשנה המכוננת בחיי. עם זאת ולשמחתי, אין דומה לה. סרטן השד הגדיר ועיצב בהצלחה סט מיומנויות ויכולות למיצוי ערכים חדשים בחיי, בדומה למבחן שלא הייתי מעיזה להיכשל בו. לא התבססתי על משפטים אלמותיים כמו – “זה יעבור עם הזמן” או “יהיה בסדר”. שאבתי יכולות ותכנים שלימדו אותי לבחון והעריך את השגרה ברוח חדשה ומתגמלת, שגרה מחסנת ומחוסנת. את פגישת הסיכום עם הרופאה שלי ניהלתי תוך שינון בלתי פוסק עם עצמי את המשפט – “היה. עבר. מאחוריי”. הנחיות רוטיניות לשנת 2014 חתמו את השיחה ומכאן, אני חוזרת למסלול עבודתי עליו שקדתי בשנים האחרונות: פיתוח, ביסוס והנחייה של מיומנויות תקשורת, שיווק ומכירות בארגונים עיסקיים – “פיתוח מצויינות בניהול”. מאחלת לעצמי עיסוקים בתכנים אופרטיביים ובעיקר, שמירה על עיקביות להישגים בועטים
באחד בינואר אלפיים וארבע עשרה נאמרה לי הבשורה שהגדירה היטב את מה שקיוויתי לשמוע בתום סאגת הטיפולים: מנהלת מחלקת הדימות של בית החולים בלינסון, דר’ כהן (מיה) אמרה לי בהתרגשות רבה לאחר סריקת MRI מסכמת – “הכל יופי, את בריאה לחלוטין, צאי לחגוג
“תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ”. שופטים ה כד
ממשיכה בטוחה ומאושרת לדרכי

download (1)
שלכם
ליאור

_________________________________

 פרק 30 – הכימו מאחוריי – המציאות פורצת דרך

אני פונה שישה חודשים לאחור ומסכמת פרק שללא ספק תלוש מן המציאות שתיכננתי לעצמי. משכבר תבעו עבורי את הביטוי חולה אונקולוגית, חיבור פשוט של סך הנתונים הגדיר נוסחה הגיונית שחיברה בין המשתנים ומכאן, נרקח עבורי תמהיל מר ומורכב שכלל את הגידול בשד, שישה עשר טיפולים כימותרפיים שריסקו כל תא סרטני (אם חלילה נשאר סרח עודף), מעט מן התאים הבריאים ושיבוש רצף היום והרוח. זהו תמהיל אכזרי שלימד אותי לשמר כוחות נותרים וחיוך ליום הבא, גיוס מיירבי של מוטיבציה ושיתוף פעולה של עצמי עם – עצמי. צלחתי בגאון שישה חודשים מקוללים, עם זאת מאתגרים, מלמדי תעצומות נפש והתמודדות שבדיעבד, אני מגדירה כמרתקים. ביום ראשון ה 13/10/13 סיימתי את פרק הטיפולים הכימותרפיים, הפרק המשמעותי והמכונן, שבתהליך ההחלמה שלי. למעשה, זהו השלב שכאשר נכנסתי לתוכו, יכולתי לנחש מעט ממה שצפוי לי, עם זאת ומן הסתם, לא יכולתי לנחש, מטוב ועד רע, את מהותו והנלווים אליו. כל ניחוש שהעליתי, לא נגע בקצה הדבר (וטוב שכך). בדומה למרבית החולים, סיימתי את הכימו ללא שיער לראשי (וגם כי בחרתי לגלח בכל שלושה שבועות), מעט גבות וריסים אך מלאת מוטיבציה לפרק הבא, שיסכם את פרק הטיפולים הרצופים בבית החולים. הפרידה ממחלקת טיפולי יום, בקומה מינוס אחת – משונה משהו. המקום משרה ביטחון. לתחושתי, את המקום מלווה קונספט “האח הגדול” שמודד ועוקב אחר כל צעד וכל שלב בהתקדמות החולים ואינו מאפשר מעידה. זהו מקום שמאפשר להישען לאחור ולהירגע, כורסאות הטיפול מזמנות נוחות ותנומה חטופה (חרף רעשי הרקע), האחיות נוכחות בכל רגע, ובתוך הכאוס המבלבל, יש מקום לשיח מרתק עם רקמה אנושית מעניינת ומגוונת. פעמים רבות, ניתן לצפות במפגשים חברתיים, מרגשים שלולא הטיפולים, לא היו מתמזגים. שמחתי מאוד להיפרד מצוות האחיות המסור והכל כך מחבק ולצאת זקופת – גו לשלב הבא, טיפולי הקרינה. הפרדוקס בהתקדמות מאופיין בעובדה, שהעלייה נעשית תוך כדי ירידה. מסתבר, שבמקום לעלות כדרך כל התקדמות, אני מתבקשת לרדת אל קומת הקרקע, קומה מינוס שתיים. שלב זה לוקח אותי לקומה מבודדת ומרוחקת מכל מגע עם קרני השמש, מבודדת מסביבת הטבע, לפיכך מאוד צוננת ומנוכרת, מאחר וזו הקומה בה מתנהלות ההקרנות. הוזמנתי לשיחה עם מומחה קרינה בכיר ביחידה לרדיותרפיה – היחידה לטיפול קרינתי לצורך היכרות וניתוח מעמיק של ממצאי הפתולוגיה לתכנון פרוטוקול הקרנות. בתום סאגת בירורים מעיקה ובלתי מובנת (בעליל) שנמשכה ללא סיבה ברורה, נקבעה מסגרת שתכלול עשרים וחמש הקרנות שילוו אותי במשך חמישה שבועות. כדי שאהיה ממוקדת בפרוצדורה ואשאר חיונית, קבעתי עם עצמי אומר של שגרה מוכרת, לשמור על מוטיבציה ולזכור: זהו השלב האחרון בטיפולים הכרוניים בדווידוף. אלו הם חמישה שבועות אחרונים של נסיעות יום יומיות לבית החולים (פרט לימי שישי ושבת) והאתגר – כבר נראה פשוט משהו. בשלושה בנובמבר, הוזמנתי שוב ליחידה לרדיותרפיה לשיחה עם הרופא איתו נפגשתי כדי שילמד וינחה אותי על פרוצדורת הטיפול הקרינתי (שאורכה בין שלוש לחמש דקות), את הנלווים אליה ובין היתר, תופעות שעלולות חלילה להופיע אבל ממש לא מחוייבות המציאות. עיקרה של הפגישה, סימולציה במכשיר הדמייה (מהלך מדמה קרינה) כדי למקם את האזור שיוקרן. בסיכומו של יום, סומנו שלוש נקודות קעקוע שקבעו את תחום האזור. בתום החווייה, יצאתי לשיחה עם אחות מדריכה באשר להתנהלות בתקופת הטיפולים. נקבע מועד הקרינה הראשון, שנים עשר בנובמבר בשעה שבע בערב והאחרון, בשישה עשר בדצמבר 2013
מסגרת הטיפולים האינטנסיבית שהחלה בחודש מאי, צפוייה להסתיים בעוד כשבע שנים. פרק ארוך בו אדרש על פי הפרוטוקול להמשיך טיפול תרופתי, סטנדרטי בכל יום ובנוסף, יצטרפו בדיקות ומעקבים בכל שישה חודשים ומיני תוספות שאני צפוייה להן בדרך. זוהי המציאות שתנשוף בעורפי כל העת ואצטרך ללמוד לאמץ אותה כי מן הסתם, לא תמיד תהיה בשליטתי. בכוונתי לכייל מחדש את המציאות האונסת והנוגסת ולחזור במהרה לשגרה ולפעילותי המקצועית שנקטעו. משתדלת בכל יום להוקיר על רווחים שהפקתי, על היכולות שצמחו ולשנן את המטרה שהצבתי: לעולם לא לשוב לקומה מינוס אחת
שנת 2013 קבעה צעדים ומהלכים שנראו בתחילה בלתי נתפסים ובלתי מעשיים. המציאות הבועטת הציבה יעדים שאת הדרך אליהם גמעתי בהצלחה כדי להעיף מעליי את עול המסע. שנה שונה, עמוסה ומטלטלת שטוותה מרקם של חוויות ואתגרים שאין בהם מן הדומה לתוכניות שקבעתי לי לשנה זו. מעתה, השליטה חוזרת לידיי
המון בריאות

ro9ghlhzj13jn5riwdco

שלכם
ליאור

_________________________________

פרק 28 – תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה

בפרוש השנה החדשה, שנת תשע”ד הבאה עלינו לטובה ורגע לפני שאפרד משנת 2013 שתבוא לסיומה, אני מחשבת ימיי לאחור ובחשבון פשוט אני מסכמת: שנה קלנדרית ושנה עברית מונות שנים עשר חודשים, שלוש מאות חמישים ושישה ימים בשנה (עשרים ותשעה ימים נוספים, אם השנה מעוברת), חמישים ושניים (או יותר) שבועות ואינספור שעות. בנוסף, כאשר אנו מתמודדים עם מירוץ שגרת חיינו, לרוב, איננו מודדים מהלכים במונחים פרטניים כמו, מספר שעות ו/או מספר דקות, אנו נוטים למדוד ולהעריך במדדים גלובאלים, בונים סיכום גורף מאחר ובעיקר, כי נוח לחשב ולחתום יום או חודש כמכלול, ללא סך הפריטים הקטנים. בשנה הפרטית שלי, פרט לעובדה שכל יום מדדתי, כל שעה שחלפה ספרתי, את הדקות מניתי בדקדקנות ועל כל יום שנחתם בירכתי כי הרחיק אותי צעד נוסף ומשמעותי משנה זו. השנה לא אברך על כל שעברתי בברכת “גם לשנה הבאה”, השנה אאחל לשנה פורה ולרפואה שלמה וכל שהיה – יכְלֶה
היום, התשעה בספטמבר, ה’ תשרי, שלושה ימים לאחר ראש השנה, החג הראשון בחגי תשרי, נותרו שלושה חודשים לסיומה של שנת 2013. תשעה חודשים בלבד חלפו בשנה הקלנדרית, אך משולים עבורי לשנה שלמה. בתחושתי, חודשים אלה היו ארוכים מתמיד ועם זאת חלפו ביעף. מותירה את חודשי המרירות מאחוריי. שנה “לא שיגרתית” רווייה במושגים של חולי והחלמה, רופאים, יועצים ובדיקות למיניהן, שנה בה מלווים אותי באדיקות עמודי עירויים עם שקיות נוזלי התרופות הססגוניות של טיפולי הכימו. שנה מרגשת בה למדתי להכיר ולהוקיר מתמיד את הקרובים אליי, משפחתי, חברותיי וחבריי היקרים והמאוד אהובים, שנה בה למדתי שאי אפשר להתמודד ולהיות שם לבד, שנה בה למדתי ללמוד ולקבל את עצמי מחדש. זוהי שנה בה הכאב והתסכול היוו טריגר לפעולה והקושי הומר לחווייה. זוהי שנה בה סך הנתונים שאני מונה מסתכמים למסקנה פשוטה: את סרטן השד מומלץ להפוך לאתגר ויתרון המניעים להחלמה והעצמה
חשבון נפש כן וממוקד מסכם את השנה כמעניינת על כל אופניה. בשם כל המכאובים, בשם הלמידה המטלטלת והסקרנית והיכולות שהפקתי, אני סוקרת (בזהירות רבה) את השנה ומוצאת, כי בתבונה הצלחתי להכיל שיבושים ושנאות, מצאתי את הרגיל בבלתי רגיל, התמקדתי בהחלמה, שימרתי עמדה וידעתי להציג דעה משלי. שנה בה חידשתי ימיי כקדם והקפדתי לִצפות ולתעד, שנה בה נותרתי כמי שהייתי וכמעט ולא שיניתי מתפיסתי ואופיי
בֵּין כֶּסֶה לעשור, בעשרת ימי תשובה, למונח סליחה היבטים ומשמעות חדשים: אני סולחת לקושי ולנטל שרובצים עליי, סולחת לעצמי על חוסר הסובלנות שהפגנתי בימים קשים, סולחת לכל אילו שחקרו אותי ללא רגישות, לא נושאת שובל של כעס ומרירות חרף הכובד והעול שרובצים עליי. למדתי להכיל את הרע והמאיים והסרתי שיפוטיות. על כל אלה, אחרי הכל – תודה. שפע, מזל וטוב נפלו בחלקי. זוכרת ונוצרת את המשפט הנצחי של דודתי היקרה: “אדם צריך מזל, מה יש פה לדבר”. אני מקבלת על עצמי את מלוא האחריות, מקבלת בהבנה את כל אשר היה, מסירה שאלות של למה ומתי, מסירה טענות וטרוניות ולומדת מתוך החווייה, שהגרוע והמשתק היוו עבורי קרש קפיצה ויתרון בעיתות משבר והיתוו לחדשנות והישגים שלא יכולתי להיחשף אליהם בשגרת חיים “רגועה”. כשם ששגרה נבחנת בדפוסי התנהגות נישנים ובזמנים קבועים, כך ימים רבים שחלפו, חרף העובדה שהיו שונים זה מזה ומטלטלים, אופיינו בעיניי כשגרתיים המלווּים ניצחונות קטנים כגדולים. בתוך הריצוף האינסופי של שנותיי הנורמטיביות, נוספה שנה חולה ומקוללת, עם זאת שנה מחייה ומבורכת
ולמרות שזוהי שנה של חשיבה רבה ולמידה מחוללת, מעצימה בכוחות חדשים, אני אומרת

תכלה שנה וקללותיה 2013, תחל שנה וברכותיה 2014
תכלה שנה וקללותיה תשע”ד, תחל שנה וברכותיה תשע”ה

seulix
שלכם
ליאור

_____________________________

 פרק 27 – לוקחת פאוזה לסיכום בייניים

חציתי שמונה טיפולי כימו בין השישה במאי ועד עשרים וחמישה באוגוסט 2013. פרוטוקול הטיפולים הכולל בנוי שישה עשר טיפולים -משמע, מחצית הדרך מאחוריי. מנקודה זו ועד הסיום, הדרך נראית ארוכה עוד פחות. משונה, שלושה חודשים חלפו ואף לא פעם עצרתי ומניתי ימים לאחור. אין מה לחפש בהיסטוריה. יש מה להפיק בסיכום כולל. בהסתכלות חוצה מציאות על שלל גווניה, למדתי רבות אודות עצמי. למדתי להכיל נתונים שלרוב הייתי דוחה ומתנגדת למהותם ולמדתי להוקיר ולהעריך מציאות מרה שאינה מעוררת נוחות עם זאת מעוררת סקרנות. הסקרנות, היא זו שהובילה אותי למקום בו אני נמצאת כעת, לפיכך, הגישה שאימצתי בתחילת הדרך הייתה לבודד את הגורמים שעלולים היו להסית אותי מהעיסוק בעיקר, והתמקדתי במכלול הנתונים החדש שניתב אותי להתמודדות עם פחדים, רגישויות, התרגשויות ואכזבות. במחשבה נוספת, למעשה ואולי, מינון הדקות אמור להתחיל מיום הפגישה עם הרופאה, העשרים ושבעה בפברואר, פגישה בה נודע לי על נוכחותם של תאים ממאירים בגופי. כך, קו החצי ינוע לאחור ומכאן, שבתום שישה חודשים (עד היום, סופו של אוגוסט) אני מסכמת פרק ארוך ומרתק המאיר מצוקה קשה באור חיובי והופך קושי לחווייה מלמדת. הצלחתי לייצר דרייב מתחילת הדרך ושמרתי על עיקביות. קבעתי מטרה. קבעתי עמדה בלתי מתפשרת למעורבות, בקרה ושליטה על התהליכים ולא אפשרתי לגורם הפחד להשתלט עליי ולאף לא גורם לערער את יציבותי. התייצבתי ללא היסוס אל מול גורם הפחד הגדול מתמיד: אובדן השליטה על בריאותי. התחושה שאני עלולה לאבד את היכולת לנהל את היומיום שלי ואני נתונה בידי מערכת הבריאות בלבד – התבדתה. אירוני ככל שאשמע, פעלתי מתוך החולשה ומצאתי שהמקור לדרייב שאוב משתי המילים הפרטיות שלי – “אני חולה”. נשארתי והמשכתי בדרכי הדורסנית משהו. לא איפשרתי לפחד לחלחל ולהתבסס. לא איפשרתי לעצמי לחשוב על המונח – פחד. בחקירה מעמיקה וחיטוט נוסף, אני לא בטוחה עד כמה הפחד נכח וליווה אותי, לא יכולה להתכחש למונח, אולם יודעת לומר בוודאות, שכל ההליכים שביצעתי מיד לאחר בדיקת ה מ.ר.י. –(הבדיקה הראשונה שעברתי ולכן לוותה בפחד), לא התנהלו תחת מעטה של פחד. בתום בדיקה זו, משהו בגישתי השתנה ויצאתי בכל שלב מחוזקת ונחושה. ישנה חשיבות רבה יותר לתוצאות מאשר ההתמקדות בזוטות של “מה יהיה אם…”. כל גישה מעכבת – “נדרסה” והמשכתי ללא מעצור. עצרתי והתבוננתי בנקודות מטרידות ומפחידות ולמדתי, שככל שנכנסתי לעובי הקורה, שלטתי על מקור הפחד, נשארתי נאמנה לעקרונותיי. הנוכחות והיציבות שפיתחתי הינם פועל יוצא של המחוייבות להישאר נאמנה למהותי. אני צוברת ניסיון ויכולות, משנה הרגלים ומטמיעה חדשים, מפיקה תוצאות. חושבת במונחים של השקעה ורווח בטוחים לטווח ארוך. התמודדתי עם מושגים פרודוקטיביים, הפחד הומתק ויצר מציאות מרתקת. יותר מתמיד, הפחד היווה יתרון. למדתי להפוך את חוסר היתרון – ליתרון. שאלתי שאלות, נעניתי להן (על אף שהתשובות לא תמיד היו לרוחי – הסרתי שיפוטיות). הבנתי שמינוף המוטיבציה מעודד להתמדה. ללא ספק, מחצית הדרך משולה לדרך מלאה. בימים אלה אני עומדת בפני התמודדות חדשה, אמנם רחוקה משהו, אך זה הזמן לתחילת ההתוודעות איתה. הרופאה האונקולוגית שלי הפנתה אותי לייעוץ עם רופא מקרין. אני עומדת בפני קבלת החלטות לקראת סדרה של הקרנות (רדיותרפיה) לאזור בית השחי, שם נמצאו הגרורות והשד. רוצה לקוות שמאחר ועברתי כריתת שד מלאה ושחזור מיידי הרי שהמקום לא יוקרן. כפי שלמדתי להבין מפגישת הייעוץ, יהיו עשרים וחמישה מפגשים עם הצוות הרפואי השוכן בקומה מינוס שתיים בבניין דווידוף. ההקרנות הן חלק מהשלם אליו אני מחוייבת במסגרת הוראות הטיפול על פי תוצאות הפתולוגיה של הניתוח ואיתן תיסגר סאגת הטיפולים בבית החולים. ההקרנות יעמידו אותי בפני התמודדויות חדשות, החלטות חדשות של המערכת הרפואית ו-שלי, אצבור מושגים חדשים כמו, גלי קרינה, סימולציה (הדמיה לקראת ההקרנות) ומן הסתם שאלות נוספות וחוויה חדשה. הפגישה עם הרופא העלתה בי מספר תהיות לאופי המערכת הרפואית המפוצלת בארץ ועקרונותיה ולכן החלטתי  שאגש לייעוץ נוסף, חוות דעת שנייה, כך שלאחריה אוכל לקבל החלטה שקולה וחד משמעית באיזה בית חולים אחליט להמשיך עם ההקרנות ומי הרופא שינהל את אופי ההקרנות. ההתמקדות כתמיד במהות הדרך, בתוצאה היומית, בתוצאה הסופית ובעיקר בידיעה המרגשת שהכל, עומד להגיע אל קיצו. השנה עומדת להסתיים ואיתה “השנה הקשה” עליה דיברה איתי מיה כהן בפגישת ההיכרות הראשונה עם סרטן השד. ההתמודדות עד כה לימדה אותי הרגלים חדשים ושליטה בהם שלולא הסכמתי לקבל על עצמי את עול מחלת הסרטן, הייתי מוצאת עצמי מתמרדת, נאבקת במציאות קשוחה ובוטה, במערכת רפואית מורכבת ובעיקר נאבקת עם עצמי וללא הצלחה
למציאות חוקים משלה

illustration_cartoon_girl_B10-PSD-049

שלכם
ליאור

_________________________________

פרק 26 – את מצליחה להפוך את הטיפול הזה למשהו כל כך פשוט בעיני האחרים

ברוח עניינית ופועמת, בגישה החותרת להיישגיות שתישא תוצאה מייטבית ותשפיע על התנהלותי כעת ובעתיד, אני מפלסת את דרכי אל מחוץ למבוך שנקלעתי אליו. ללא ספק, משימה פורצת דרך. בכל שלב, ממוקמת תחנת ביניים אשר מרכזת התנסויות וחוויות שצברתי ופורטת אותן להבנות הנאספות ומשובצות בתוך מערך נתונים שיעצב פלטפורמה חדשה לביסוס החזון החדש בחיי. מיום בו נודע לי שחליתי בסרטן, גיבשתי החלטה אשר לימים סיכמתי שצימחה תועלת רבה בתהליך התמודדותי: בחרתי להסב (בתחושת החמצה כואבת) את הרוח והאמביציה שפיתחתי לצורך פיתוח המיזם העיסקי הפרטי שלי- להתמקדות בתהליך החלמה ושיקום מערכות הגוף והרוח. הכאב הומר לאתגר בשיגרת חיי ההומה. “את מצליחה להפוך את הטיפול הזה למשהו כל כך פשוט בעיני האחרים”, כתבה לי מרי חברתי. מרי ואני חברות מאז היינו ילדות ובשנים האחרונות מתגוררת בטוקיו, יפן. לעומת חבריי שחווים ושותפים לתהליך – מכאן ומקרוב, המרחק הגיאוגרפי בינינו כאילו לא קיים וההתקשרות האינטרנטית הצורמת הפכה לקרקע פורייה המניבה שיתוף ורגישות רבה, למרחב משותף לקיום שיחות, להקשבה והדדיות. מתוך עולמה, היא ממלאת אותי בתכנים מרתקים שהם המקור וההשראה לכתיבתו של הפרק הנוכחי. בפשטות רבה היא מגדירה את מהותי ובנוסף, מחדדת ללא רבב את תפיסת עולמי שעוצבה לאורך התמורות והשינויים שחלו בפרק הזמן שחלף מאז החלה סידרת הכימו. מרי מכירה אותי שנים רבות כל כך ובתקופות שונות ומכאן, שידעה לדייק במשפט שנסך בי חיוך, עורר הוקרה ותודה וחידד החלטות נוספות ומשמעותיות באשר להמשך דרכי בתוך ובתום מסגרת הטיפולים. ככל שעוברים הימים וטיפול רודף טיפול, אני מזהה שהמונחים “רגיל ופשוט” הם מקור הדחף הבלתי פוסק לשיפור ולהבנה של יכולותיי. אני מזהה נכונות ואנרצייה שאינם תלויים בדבר. התוצאות שאני מפיקה מעודדות להמשיך להיות מי שהייתי עד כה – ישירה, חסרת פשרות ונכונה למאבק איכותי. אני מזהה קוד התנהגותי ובוחרת להיצמד אליו. בשעת מבחן קריטית זו, קבעתי עמדה: ככל שארחיק עם התהליך וככל שאתרחק ממקורו אני מחוייבת לשמר על פתיחות, כנות ופשטות. אני משרטטת מארג של ערכים ופורשת מעליי סוכך ביטחון.
“את חייבת לכתוב הכל. כל נושא הסרטן הופך מדבר מבהיל ומשתק למשהו רגיל שאפשר לעבור אותו”. נחישות וטוטאליות המתומצתים היטב. אני כותבת כמעט הכל. משתדלת לשתף במרבית חוויותיי הטובות והפחות טובות (מטבע הדברים), והמרגשות על פי עוצמתן. בתוך הנוחות המפתיעה שסיגלתי בין עירויי הטקסול –  ופִּרצֵי האנרגיה שמעודדים לעשייה וזקיפות תמידית, חליתי במה שאובחן כהידבקות מווירוס. ווירוס (מחלה וויראלית) נקבע כאבחנה כאשר ולעיתים, לא ניתן לזהות את המקור לחום שעולה מלווה אודם בגרון ו/או צינון. במקרה שלי, נשללו הגורמים החיידקיים ונותרתי עם ווירוס שהתיישב בחלל הגרון. וכך, בדומה לרבים שחולים באופן מפתיע בשיאה של עונה זו (קיץ) ונושאים בגופם סוגים שונים של וירוסים, מצב גופי השברירי היווה מצע נוח ושאפתני להידבקות שלא פסחה גם עליי. מאכזב משהו שהגוף בוגד ביכולותיו ומאידך, מתחדדת הכותרת השגורה: “בכימו, את חשופה להכל, תשתדלי להישמר”. אני עושה את המיטב, אבל לגוף חוקים משלו. יותר מאשר סדרת הטיפולים והעייפות הנלווית אליהם שהדאיגו אותי, חששתי שאפיזודת “הווירוס” תחריף וכתגובה, תיקטע השיגרה שלמדתי לבנות ותתערער התנהלותי הרציפה. הגוף מתמודד בגאון ואני, כמי שהייתי, ממשיכה מחוייכת וזקופה. בחרתי לקבל את המהלך ברוח נבונה ונטולת שיפוטיות. זוהי אפיזודה שמתרחשת מסיבותיה אשר יהיו ואין חשיבות בעיניי לגורם. אני ממשיכה בכתיבה. אנרצייה שאיננה פוסקת. משהו במשברים הפיסיים שאני חווה מעודד לחשיבה פורה ויצירתיות. ללא ספק, אין בי תסכול והקרקע איננה נשמטת תחת רגליי. אופטימיות ניצחת. הפשטות – מנת חלקי ומוטמעת כערך מוסף ומשמעותי להבנה וקבלה של משברים שחשוב לדעת כיצד לנהל אותם וכיצד לשלוט בהם ובהשלכותיהם. למדתי לייצר תנופה ותאוצה ממקורותיי המהווים אבן שואבת. למדתי למקסם תוצאות. בחרתי להכיל ולא לוותר. הכוחות הפיסיים לא בשיאם, הרוח מפעמת. בגישה פשוטה, עניינית ומחושבת, מחצית הדרך מאחוריי והותרתי סביבה יציבה ובטוחה. בחרתי בחופש המחשבה וחופש התגובה כדרך חיים מתוך ידיעה שאני כותבת התסריט ויכולה לתכנן את סופו

פשטות היא התחכום האולטימטיבי. – לאונרדו דה וינצ’י

1466-large

שלכם, ליאור

______________________________

פרק 25 – מסיבת יום הולדת חמישים 

כאשר אני חושבת על הנושאים המעוררים סיבות טובות לחגיגה, ימי הולדת תמיד קופצים בראש. בשנה זו, יום ההולדת הפרטי שלי עורר בי שימחת חיים רבה מתמיד, משולבת באנרגיה מלהיבה והזדמנות מכוננת לקראת פריצת דרך חדשה. במהלך כל שנה, אך בפרט ביום ההולדת, אני נוהגת לחתום על הצהרת מחוייבות אישית, להמשך עשייה פורה ולמימוש מטרות חדשות אותן אני קובעת כברות – השגה (קשות ככל שיהיו). שנת היובל לחיי. בתוך מסע התלאות אותו אני נושאת בגאון, בחנתי בקפידה מדוקדקת את התקדמותי וזיהיתי, שעל פי מיקומי על פני ציר הזמן, מועד העירוי הבא נקבע ליום ההולדת ולכן, מן הראוי שאבקש דחייה למועד חדש. תחילתה של סידרת עירויי הטקסול נקבעה ליום שני, העשרים ושניים ביולי. ללא היסוס, “סירבתי בנימוס” בטענה חסרת פשרות שמעולם לא פסחתי על חגיגות יום הולדתי ואין סיבה שאעשה זאת השנה. העזתי וניצחתי. בהסכמה מחוייכת והבנה אמפטית של הרופאה, הטיפול נדחה ביומיים ומכאן ובטבעיות רבה, נשאבתי לאינטימיות מעוררת ההשראה עם משפחתי וחבריי כפי שתיכננתי. לולא הצעיף שעוטף את ראשי הקירח, לא חשתי ולא ניתן היה להבחין בשונות המנטלית והפיסית שמלווה אותי בתקופה זו
תמורה חיובית חלה בהתייחסותי לפקטור משמעותי שמנהל אותי בכל שנה – הגיל. מועד יום ההולדת התקרב ומצאתי, שלא ניתבתי דרכי מילוט מהתמודדות עם הגיל. בכל שנה אני מוצאת עצמי מתכחשת לנתוני הגיל המטפס ובפעם זאת, בחנתי את יתרונותיו. בפעם הזאת, המציאות לא טפחה על פניי אלא הניבה רעיונות: בכל יום אני מקדישה מחשבה להמצאה של גישות מגבשות, ליצירת חוויית החלמה מאתגרת ומרתקת ולהתמודדות עם המשבר שפקד אותי ומוצאת, שהביטוי השגור, “גיל הוא רק מספר”, מדוייק. בחרתי להשיק מודל חווייתי שבבסיסו, ניצול מערך הכלים והנתונים שאספתי במהלך השנים ותקופה זו ובניהם, דעות מוצקות שגיבשתי בנושאים שונים, מעגלים ופורומים חברתיים רחבים שיזמתי וליכדתי וניסיון עשיר שצברתי מתוך חוויות מאתגרות אינסופיות. חדי העין יבחינו שזוהי המתנה שאני מעניקה לעצמי לכבוד יובל חיי. קשיים ומועקות הינם הזדמנות פורצת דרך (לא עיכוב או מכשול). על אף הכל, המיטב מוצה ואף יותר. מתוך המשבר שאבתי את הנכונות לנוכחות, הנכונות לחידוש עוצמות ויצרתי הבחנות דקות המזמנות עבורי התחדשות והזדמנויות
מאחר ואני שקועה בתמהיל של מיני בדיקות וטיפולים, בהצלחה רבה נרקמה בין היתר מאחוריי גבי, הפתעת יום הולדת מפוארת – הביקור של רמי ואסתר. לא יכולתי להעלות בדמיוני הפרוע שאת יום ההולדת אחגוג עם אחי התאום. מאז שהעתיק לפני שנים רבות את חייו לווינה, פגישות משותפות במועד יום ההולדת, נדירות. ערבי “מזל טוב ומיני מזונות” מהולים בפגישות מפתיעות ומחבקות נחגגו במפגן של אהבה אינסופית, בהם, ערב מסיבת הפתעה ייחודי ומרגש שתוכנן בקפידה ע”י רוזלי חברתי היקרה. רוזלי ניחנה בָּמינון המדויק של מקורות הטוב והרוגע, שנכון וקל להזדהות איתם. נושא הערב הוקדש למהות החיבור בייני לחברותיי ובנות משפחתי הקרובות והיקרות. רתימה כוללת של כולן ומעוררת השראה ליוזמה מבורכת שעיצבה ערב אינטימי, הציבה את מהות הנתינה כמקור להשראה. ערב רווי שיתופים המעידים על הדדיות ואהבה ללא תנאי. החיבור שנרקם מתחילת הדרך, התחדד בין משפחתי לחברותיי 
את חזקה גבירתי – אני הייתי בוכה כל הערב, כתבה למחרת תמי בת דודתי וככה הוסיפו רונית וז’קלין חברותיי היקרות. חוזק מבטא רגש. להתרגשות פנים רבות. המציאות הכתיבה את החוקים החדשים שקבעו עבורי מסגרת אשר בניתוח מהותה, אני מזהה שיריון החוצץ ביני לבין פגיעות. יתכן והמינון המוגבר של עיסוקי האישי בחיפוש אחר שורשי הישרדות, משנה את התמודדותי ולפיכך, לאחרים, תגובתי אינה מובנת מאליה (ובעיניי כן). כעת, בין יום חג לימי החול ובהמשכם, אני ממשיכה בשגרת הכימו ולפיכך, המצאת סיבה משכנעת אשר תרחיק אותי מעירוי נוסף אינה נראית לעין. גיבשתי חיוניות כבר מתחילת הפרק השני של הטיפולים ואני מתכוונת להמשיך ולהיות פעילה ונוכחת. שני עירויי טקסול עברו בשלווה רבה יחסית, מידי פעם תלונות של עייפות רבה וחולשה זמנית ותו לא. תופעות הלוואי הקשות שחוויתי בארבעת טיפולי  לא צצו. מייחלת להמשך התמודדות נוחה ולשמירה על רצף יציב עד לטיפול האחרון
שנים עשר עירויי טקסול משולב בסטרואידים יחתמו את פרק הזרמת חומרי הכימו הרעילים לגופי וזו תהיה מסיבת השנה כמוה לא חוויתי מעודי. חגיגות היובל יתגמדו לנוכח חגיגת ניצחון הגוף את תאי   הסרטן

שלכם, ליאור

Its-my-birthday

__________________________

פרק 24 – אֶתְנַחְתָּא

בשלושת השבועות שבין הפרק הראשון לפרק השני והאחרון! של טיפולי הכימו, אני מרגישה טוב מאוד עם בריאותי, מרגישה שיכולת התפקוד משתקמת, מרגישה נמרצת ולכן, נקטתי עמדה באשר לכושר התפקוד שלי ואני חוזרת ומצטרפת לשגרת החיים, יחד עם כולם. מטבע הדברים, המקום בו אני מצוייה כעת, מעודד וממריץ ובהחלט אני מזמנת לעצמי הזדמנויות חדשות אשר מאפשרות לייצר מומנטים חדשים שכמעט ושכחתי שאני מסוגלת לעמוד בהם. אני חוזרת לעולמות התוכן המוכרים, שמעסיקים ומרתקים אותי וזה מזכיר לי עד כמה אני מחוברת לעשייה וכמה אני אוהבת להיות בתנועה שמייצרת תוצאות מאתגרות
רמי ובחירת ליבו אסתר עומדים להינשא ב 29/08/13 ונושא זה מעביר אותי מהתעסקות ושיחה על טיפול נוסף שעומד לפניי, לציפייה לאירוע המשמח והמרגש. בנוסף, העובדה שבתוך שגרת הטיפולים והנלווה אליהם, אני כופה על עצמי שינוי שמרחיק אותי מהתעסקות והתמקדות בנושא תופעות הלוואי, מעידה שהסטתי לחלוטין את הכותרת הקבועה “הספירה לאחור של טיפולי הכימו” ובמקומה, הצבתי מטרה נעלה וייחודית: לקיחת אחריות מלאה על ניהול פרוייקט החתונה. לתוך החגיגה הפרטית שלי, הזמנתי את הקרובים אליי להיות איתי בחווייה המרעננת וסוף סוף נכנסו ללקסיקון ולשיח היומי שלי מילים חדשות ומונחים מקצועיים שכולם בטוב. ערכתי תכנית עבודה מוקדמת ומפורטת מ- א’ עד ת’, ובשיתוף וייעוץ עם עמליה ונתן גיסי, הצלחנו במהלך שבוע אחד להשלים ולסגור את הנושאים החשובים והקריטיים של סידורי החופה והקייטרינג, המוסיקה, הצלם ואף את שמלת הכלה שנבחרה לאחר שיטוטים רבים עם אסתר ורוזלי. החתונה תהיה מכובדת, זוהרת ומאושרת, לכולם תהייה שמחה גדולה ואני, ממקום של חוסר אנרגיה ויכולות בסיסיות בתקופה כה קשה של חיי, מוצאת את עצמי מתפקדת במלוא המרץ, מלאת השראה ומאפשרת “לאתנחתא” להיות עבורי, קרש קפיצה להתעוררות וחזרה למיצוי היכולות, ההתלהבות והמוטיבציה שקיימים בי מתמיד
האתנחתא ממלאת בתוכן חשיבתי ומהותי את השקט שלי, ותורמת לשיקום הפרספקטיבה הבסיסית שלי באשר לתפקוד בעת משבר. אני מקפידה להפיק ולבסס תובנות משמעותיות כדי שאלה יסייעו לשמר את דפוס החשיבה וההתנהגות שאימצתי, לתום סאגת הטיפולים. ממשיכה לדחוף בכל רגע נתון, ערימות של אנרגיה ומרץ לשכלול העשייה כדי שתהא מפוארת יצירתית וססגוניות. חשוב לי מאוד להפיק את המיטב באיכות גבוהה כדי לשמח חתן וכלה

happy-girls-wallpapers_24029_1920x1200-1

שלכם
ליאור

____________________________

פרק 23 – את יודעת הכל, אין מה לחדש לך

לעיתים, השיגרה מטלטלת יותר מאשר – רעש מטלטל את השגרה. מה שאמור היה להיות מוכר וצפוי עבורי, הפך לזר, מנוכר וכמעט תלוש מן המציאות. הידע הרפואי והמקצועי, השפה והכלים שרכשתי לא הועילו ואולי לעיתים אף החמירו עם הסטטוס שנכפה עליי ולפיכך, כל מה שנאמר לי מטוב ועד רע, נשמע כפצצה מתקתקת אשר למזלי, הסיב המוליך למתג הפעלת המערכת, נותר בהשהייה שמנעה את התנפצות המציאות המרה על פניי. מצאתי את עצמי יוצאת מפגישת ההיכרות הראשונה עם הרופאה האונקולוגית שלי בדווידוף, מנסה לחבר את רצף הנתונים והאינפורמציה שדקות אחדות קודם נאמרה לי תוך שאני משתדלת לשנן ולומר לעצמי בכל רגע – תחשבי היטב ותתרכזי, את יודעת ומכירה את מירב החומר, תשתלטי על עצמך ותארזי הכל לארגז כלים שיהיה לך נכון וקל להתמודד

יצאתי מבית החולים תוך הטפת מוסר והבנה לעצמי – שכל מה שידעתי או לפחות חשבתי שאני יודעת – ממש לא ידעתי. זה היה רגע בו עלה לראשי המשפט שמהדהד בי מעת לעת: “את כבר יודעת הכל, אין מה לחדש לך”. זה משפט שאמר לי חבר טוב ושותף לדרך, מתוך השתדלות נאותה וראוייה לעודד אותי ולמתן את הטראומה שצפוייה לי עם תחילת הטיפולים ובהמשכם. למשפט משמעות מכוננת  ונאמר כמשוב להיכרות בינינו וכתמריץ לאור ניסיוני המקצועי. בדקות אלה אני יודעת בוודאות לומר, שמי שמצוי בעולם הרפואה וחושב שיודע הכל, אינו יודע אלא -תיאוריה שהינה רציונליות גרידא. מי שעולמו מצוי בעולמות התוכן הרפואיים, המשמשים כשפה שגורה ביומיום עיסוקיו, וחושב שהמקצוע מקנה לו יתרון להתמודדות עם הדרך, עלול למצוא עצמו טועה מאחר ובגישה זו, הביטחון המופרז מבלבל והשאלות וההתלבטויות שבוחר להמנע מהן, הן המציאות שטופחת על פניו. מניסיוני כמי שחלתה, “הידע היבש” אכן היקנה לי יתרון אך לא שיפר את מהות החווייה. אין נוסחה המסייעת להתכונן ולנסות לדמיין חווייה רגשית של להיות “חולה סרטן” עד שאינך פוגש בחווייה. הפגישה עם אגף הסרטן הוכיחה לי, שאני אכן מעורה בעולם המושגים, מכירה ומודעת לתרחישים אך באותה נשימה הוכיחה, שיש הרבה מאוד מה ללמד אותי. אין שיטה מנצחת המלמדת מראש תחושות חולי וחולשה ! גם לא ניתן לנחש. לצערי, אני נדרשת להיות בחווייה, כדי באמת – “לדעת הכל”. כעת, אני יודעת כמעט הכל. “הכל”, על פי התכנים שמלווים אותי ויצרו סבב אירועים שהקימו את הגולם על יוצרו
לא יכולתי לחזות איך יהיו הימים והלילות שילוו אותי בתום כל סבב של טיפול. היום, בתום שבוע לאחר הטיפול הרביעי, אני מסכמת ואומרת שבפעם הזאת, הסיוט היה ארוך ובלתי מתפשר ואם יהיה רע יותר, אז אבוי. המשפט התמים לכאורה שאמר חברי, חידד עד כמה בלתי אפשרי לדמיין את מורכבות טיפולי הכימו, ואף לא אחד מ”עולם הבריאים” מסוגל להבין מתוך עולמו הפרטי (וחלילה שלא !) כיצד צפוייה להתגלגל המציאות כאשר מתבשר שנמצאו אצלו תאים ממאירים
יוצאת בעוד שבועיים, יום רביעי, 24/07 למסלול חדש, 12 טיפולי טקסול, תרופה כימותרפית נוספת

מועדי טיפול חדשים והתמודדות שצפוייה לי בדרך אמורה להיות נוחה ופחות משתקת. אמן
היום, אני בהחלט יודעת הרבה יותר ומקווה עם הזמן, לדעת עוד פחות

images

שלכם
ליאור

___________________________________

פרק 22 – אבני דרך

רגע לפני סיום פרק ראשון ורגע נוסף לפני כניסתי לשלב השני של טיפולי הכימו, אני מוצאת, שבדומה לכל תהליך בו אני שותפה, חשוב לי לבחון את השלבים וההתמודדות בתהליך ולציין את אבני הדרך אשר היו משמעותיות עבורי והיוו אבן שואבת ומקור להשראה
זהו המונולוג הפרטי שלי שמספר ומעיד על מהות המאבק במחלת הסרטן, המאבק במציאות העקשנית והבועטת ועדות לניצחון הרוח את הבלתי מוכר. הבנתי שאם לא אשא בתפקיד ואוביל מהלך מנצח, לא אצליח לחזור ולעמוד גאה, יציבה ובטוחה כשהייתי, ולא אוכל להוקיר תודה לכל השותפים והמחבקים ואלו שהיו בכל שלב, הקרובים והרחוקים
בשיחה עם דר’ מיה כהן, שיחה שחרצה את גורלי וקבעה עבורי מציאות חדשה, הרגשתי לראשונה בחיי, שהקרקע עליה אני עומדת, נשמטת תחת רגליי לנוכח ההודעה, “נמצאו אצלך תאים ממאירים”. בכל שנה, בתום בדיקת ממוגרפיה ואולטרא סאונד, השיחה עם מיה הייתה כחותמת גומי שמעידה על בריאות תקינה ומאשרת המשך שיגרת חיים. “תמשיכי ככה”, משפט שחזר על עצמו עד לנקודת הזמן, ביום ה 27 בפברואר, בה נקטעו רצף השלווה והאופטימיות . החולה, אשר חרף כל המאמצים לשמר בריאות תקינה ויציבה, מרגישה כעת נבגדת. התמימות והביטחון התערערו לנוכח האינפורמציה וההשלכות המיידיות שנדונו. הסימנים שהתגלו בגופי, שינו את נקודת התייחסותי המרוחקת למילה סרטן, ועיצבו במקומה מהות ממשית ונוקשה. מתוך הפגישה אני זוכרת את השאלה המסכמת ששאלתי, מהו הצעד הבא שמוטל עליי וקבעתי, שמאותו יום, לאחר שהפרטים נרשמו אני יוצאת לדרך ארוכה. קבעתי מחוייבות. לתחושתי, שנים רבות של עשייה מאתגרת שזורה באינסוף חוויות מרתקות, מרגשות וערכיות, הוקפאו והוסתו לשוליים ואת מקומם תפסו חודשים סוערים ומטלטלים המלווים ברעשי רקע צורמים ובדאגה תמידית, בשאלות אודות אופי המחלה והיקף ההחלמה ובתהיות אודות החזרה לתפקוד ולשגרה. זוהי תקופה הנראית לאין קץ, מכילה תכנים המנוגדים לעולמות התוכן ותפיסת העולם של. תקופה הדוחפת לחקירה ולמציאת פתרונות נוחים ולפיכך, מעוררת בי מוטיבציה. חודשים אלו היו ועודם, מעמסה כפולה ומכופלת מ-50 שנות קיומי ואני עומדת לפני הסרתם וחזרה לשגרת חיי
צינית ככל שאשמע, אני שולטת בתהליך מתחילתו ומסוגלת לבחון את התוצאות ומידת השפעתן על תפקודי. נקטתי עמדה של עצמאות ואני שומרת על מיקוד לאורך הדרך
זהו משבר אשר גרר אותי לתהומות הנשייה אך לא מנע ממני להמשיך בדרכי. ניהלתי מהלך קשוח ולוחמני והוכחתי לעצמי, שגיוס תמידי של תעצומות הנפש, מנחים את השיטה והרוח להתמודדות והתקדמות ראויים. ידעתי בדיוק מה עליי לעשות, אל מי לפנות, כיצד עליי לתפקד ומהי האסטרטגיה שאקבע כדי שאצלח את הדרך מתחילתה ועד סופה ללא עכבות ומכשולים. אינסוף משימות, פגישות והחלטות משמעותיות בוצעו ונקבעו בייעוץ ושיתוף עם משפחתי הקרובה ומעגל חברי הנפלאים והמסורים. ללא ספק עמדתי במשימות וביעדים
בתוך המירוץ האינסופי, אני מזהה נתון משמעותי שחשוב לי לעצור ולדבר עליו – לא הקפדתי להתייחס  לפאן משמעותי מאוד ומשפיע בפאזה זו של חיי, לבני משפחתי – הגברים שבחבורה וחבריי. שהרי ביומיום הם עוגן, קשובים, מאהבים, בקיצור – עליהם לא מוותרת. נוכחים כל העת ומלווים אותי בכל שלב. ככלל, לפאן הגברי תפקיד משמעותי בבניית המוטיבציה והרוח השזורים בי לכל אורך הדרך. הם תומכים ומחבקים ומפגינים נכונות, רגישות ועידוד. אני מוקירה תודה וחיבה על אורך הרוח, הסובלנות והיכולת להכיל ולהגיב לחוויות מטלטלות ולפרטים אינטימיים שאינם מן הסתם שייכים לעולמם
רגע לפני הטיפול הרביעי המסכם את השלב הראשון, אני מוצאת, שכל שלב שחציתי ועמדות שקבעתי היו מושכלות, מדויקות ונכונות עבורי. הדרך לא יכולה להיות מאתגרת אלמלא הייתי מוקפת בסביבה הגיונית ומחבקת, וכן, למרות שדרך ארוכה לפניי, אני מרגישה בטוחה מתמיד

stones-and-flowers-artistic-wallpaper-1920x1200-963
שלכם
ליאור

 _______________________________

פרק 21 – הדברים נמדדים בפרטים הקטנים

מסגרת הטיפולים הכימותרפיים וההקרנות הוגדרה עבורי לתקופה של כשישה חודשים. משפט שאימצתי ואני מזדהה עם מהותו, “השטן נמצא בפרטים הקטנים” ואני מוסיפה, גם בפרטים הגדולים. לעיתים קיימת הנטייה להתעלם מסך הפרטים ולהסתכל על התמונה כמכלול. במצבי, כל פרט שקול, אני מוצאת עצמי סופרת כל דקה בכל יום במשך השבוע הראשון לאחר הטיפול והימים נעשים קשים ומעיקים. מצטיירת מציאות בוטה וגועלית. כמו בטבלת ייאוש, כל רגע שעובר הוא בבחינת זמן נמדד וכל יום שעובר, הוא בבחינת ניצחון מוחץ והתקרבות לנקודת הנוחות בה התחלתי. הפרוטוקול הכימותרפי שלי מתחלק לשניים: בחלקו הראשון, ארבעה מחזורים של עירויי AC המוגדרים קשים וסוחטים משום תופעות הלוואי ששולחות אותי למחוזות שלא ידעתי על קיומם וכאלה שלא צפיתי את נוכחותם והשני, שנים עשר עירויי טקסול אותם אתחיל בסופו של חודש יולי למשך שלושה חודשים, טיפול בכל שבוע. חברותיי המנוסות יודעות לספר לי, שאלה צפויים להיות נוחים יותר להתמודדות מאחר ותופעות הלוואי נסבלות. מאחוריי, שני טיפולים, השלישי בעוד 4 ימים (09/06/13) ואני כבר מרגישה את עומס העירויים זורם בורידים, את עקצוצי התרופות ותחושת ההתמלאות של הגוף והראש. מרגע הגעתי בשעה 10:00 בבוקר למחלקת טיפול היום האונקולוגי בדווידוף, ההמתנה אורכת כשלוש שעות (ואף יותר), קר מאוד מעוצמת המיזוג גבוהה מאוד ואין לאן לברוח
ההמתנה מהולה בסוגיות מהותיות, כאלה שמוסיפות ומעיבות מעבר לטיפול והנלווה אליו. פנייה אל צוות האחיות בנושאים רלוונטים, מלווה לעיתים בהרמת גבה, כאילו אני מטרידה את שגרת עבודתן וחלקן אף עונות בקוצר רוח. אני מתעלמת וכהרגלי, זוכה לתשובות. חשוב לחדד את העובדה שחלק משיגרת הטיפול בחולים (פרט להחדרת מחט העירוי וישיבה על כורסא נוחה) מאופיינת בהקשבה, עידון המתח והערפול לצד המענה וההסברים הרוטיניים לנושאים הטריוויאליים. אני מתבקשת להמתין את השעות בלובי ההמתנה העמוס בחולים רבים. תמי ויונה שליוו אותי בשני הטיפולים, השתדלו להמציא רעיונות יצירתיים לזרז את הזמן ולייצר עניין. גם הן, כמוני, הרימו גבה לנוכח ההמתנה הארוכה וחסרת התוכן. אני תמהה ומאוכזבת מחוסר הרגישות של המערכת שמאלצת אותי (ושאר החולים) להמתין שעות ארוכות בחדר קבלה גדול וממוזג שאינו מאוורר, (שערורייתי בעיניי שאין חלונות בקומת חדרי הטיפולים מינוס 1) ולבזבז זמן יקר אותו יכולתי לבלות בבית ולהימנע מחיכוך עם חולים אחרים. כשמערכת החיסון תלוייה על בלימה, נושא שמירת הגוף מהידבקויות, קריטי. למערכת הרפואית היגיון משלה מבוסס אוטומציה. נתוני הדמוגרפיה משתנים, לפיכך, התחלואה משתנה ומספר החולים גדל, הצפיפות גוברת, צרכים חדשים…ועם זאת, מתקבל הרושם שהמערכת, כמות שהיא, לא מייצרת ממשקים ראויים ואופטימיזציה שתניב תוצאה מייטבית ומעודדת בין המערכות המטפלות בחולים לצורך שינוי וקביעת סדרי עדיפויות ומכאן, שלנו החולים, לא נותר אלא נותר לספוג את האטימות ולהמשיך להמתין

עברתי 50% מסל טיפולי AC, מחצית הדרך מאחוריי. חציתי דרך ואני קרובה לסיום חלקו הראשון של פרוטוקול הכימו. בשפל שעות ההמתנה הארוכות שמצטיירות כנצח, אני מוצאת שהפורמט משתנה לקנטרני מאחר ופרוצדורת ההמתנה מייצרת מומנט שמסיט את קו החשיבה החיובי והאופטימי לשלילי וממקד את חשיבתי במימד הזמן החונק. אני מודעת לעומס עבודת הצוות הרפואי, המתח והעול שמלווה אותם, ועם זאת, מסרבת להכיל את דרך התנהלותם
בבית, הסיפור מקבל תפנית. אני לא נלחמת אלא בוחרת להתמסר לעייפות, מאחר ותופעות הלוואי מתישות וסוחטות. הבית הופך למעין בועה שמייצרת בי אנטגוניזם מאחר והשהייה הממושכת במיטה מעידה על אפיסת כוחות שאינני אוהבת, ולרוב, אינני מרשה לעצמי להימצא בה. “את חייבת לתת לעצמך להיות שם. את עושה מעל ומעבר תחת השפעת הכימותרפיה באופן לא נתפס”. זוהי המנטרה הקבועה והנשנית של כולם ואני לא מבינה על מה ולמה ולפיכך, אני משתדלת לגלות אופטימיות יתרה ולהמשיך בגישתי הלוחמת והבלתי כנועה. לשיטתי ולצערי, התפיסה עובדת אך לא במלואה. מנקודת מבטי, השבוע הראשון אינסופי – אך אפשרי. בכל סבב של טיפול אחותי מקפידה לומר, “גם בסיטואציה הכל כך לא נעימה (בלשון המעטה) תמיד אפשר למצוא בך את ליאור שיודעת מה היא רוצה עומדת על שלה ובלי מליצה. בגבורה”
כמי שבוחנת ומודדת מהלכים, אני יודעת ש –תוצאות והצלחות נמדדות בפרטים הקטנים. בשעה שאני מתמודדת עם שבוע רווי בחילות, כאבי בטן וסלידה מארוחות, אני לומדת להגיב באופן מבוקר בכל שלב והתוצאות מניבות תובנות שמסייעות לי לפתח דפוס התנהגותי מעודד מוטיבציה. אני מתמודדת בהיגיון עם רגעי המשבר ובהחלט משייכת את יכולות ההישרדות שלי גם לגראס הרפואי שמוגדר בעיניי כפיתרון האולטימטיבי והמנצח שפותר אותי מהתשישות והבחילות ומאפשר לי לתפקד באופן חיוני (יחסית למצבי). המצאת המאה

בהסתכלות לאחור ורגע לפני סיום פרק הטיפולים הראשון – הרווחתי. מכלול התהליכים, ההתמודדויות והתוצאות מצביעים על עובדה חד משמעית: כימותרפיה על כל משמעויותיה המרתיעות והמבהילות משמשת עבורי עמדת תצפית על היכולות וההתנהלות שלי והיא עדות בועטת, שלמרות הקשיים והמעצורים, אני מצויה בצמיחה וגיוס כלים חדשים לשלב הבא

באמצע הקושי שוכנת הזדמנות – אלברט איינשטיין

download

שלכם
ליאור
___________________________________

פרק 20 – נעבור את הדרך יחד איתך

לבנות משפחתי וחברותיי היקרות, אמא, עמליה, אסתר, יולה, תמי, דפנה, ברכה, פניני, אורה, קרני, רוזלי, חווה, יעל, גילה, יונה, רונית, דבורה, סיגל, גילי וז’קלין
חרף האכזריות שקיבעה את תכניותיי, בחרתי להסיר שיפוטיות ולטפח שיגרת יום מאתגרת. משתקופת ההתאוששות בין הטיפולים הורחבה לשלושה שבועות, חזרתי לעמוד איתנה על שתי רגליי ואני מקדישה את מירב זמני לניתוח העובדות והנתונים שמנהלים את יומי וזאת כדי ללמוד, לתרגם ולמנף את תוצאות ההתמודדות לדפוסי התנהלות אופטימלים ופרודוקטיביים. מהיום בו שיתפתי את משפחתי וחבריי הקרובים שאובחנתי חולה ועד היום – יוני, רגע לפני הטיפול השלישי, אני מוצאת עצמי כמי שהפכה למרכז עולמם. “נעבור את הדרך יחד איתך. לא יהיה רגע שתהיי בו לבד”. ההווייה המחבקת שנרקמה, מעדנת את ההתמודדות, אני חשה ביטחון מלא להישען על כל אחת ואחד ולשאוב מהם כוחות מרעננים. יקירותיי, הנוכחות של כולכן מעודדת ומעוררת השראה, ממריצה את התקדמותי להשגת המטרה ובונה בהדרגה תהליך שיקום מנצח
במבט לאחור אני תוהה, כיצד והאם הייתי חוצה את חודשי הכימו ללא תמיכה, כיצד הייתי משחזרת כוחות מתוך התהליך כדי לעמוד פה היום, לכתוב ולשתף את החווייה? טיפולי הכימו הם בבחינת מסע מתיש ומורט כוחות ואני מבינה, שאין דרך ראוייה ומתוחכמת לחצות את התקופה, אלא בנוכחותם של הקרובים אליי. חברותיי, אלה שחוו את עול התקופה, יודעות להתריע בפניי, שהתקופה קשה ומרסקת. מתוך שכך, קרני אמרה לי שאני חייבת להיות 24/7 עם משפחה וחברים וכל מה שאדרש לו, יעשה עבורי, וברכה העלתה הצעה מרגשת: היא תבנה טבלת אקסל, “לוח משמרות” עבור חברותיי הקרובות ובנות משפחתי, שישבצו עצמן ללוות אותי ביום הטיפול ובשבוע ההתאוששות הראשון של כל אחד מארבעת טיפולי ה- “איי – סי” . “זה עומד להיות פרוייקט מורכב שעלול להכביד וליצור מחוייבות שעלולה ליצור חוסר נוחות” – “זה לא עניינך ואין לך מקום לשאלות. אנחנו כאן ממקום של רצון וחשוב לנו להיות איתך. לו היית במקום שלנו, היית פועלת כך, בדיוק.” צודקות. “הכל ערוך ומאורגן, את צריכה להתרכז רק בעצמך ובהבראה מלאה”. לא זוכרת מי אמרה ומתי, המשפט שייך לכולן

אני נפעמת מכל רגע ונראה שתמיד אשאר, מאחר ואין זה מובן מאליו שבתוך העומס והשגרה שכולן מצויות, הן מקדישות מזמנן לשהות איתי שעות ארוכות וקשות. לא מדובר בשהייה קצרה, אלא שעות ארוכות הכוללות לינה במהלך היממה, הכנת ארוחות מותאמות לצרכיי וכל עשייה נוספת בבית הנדרשת עבורי. בשבוע ההתאוששות, ההתקשרות ביני לבין כולם מתבססת (לצערי) על מתן מענה לצרכים רגעיים והקשבה לאמירות קנטרניות כמו, “נמאס, נמאס לי מהבחילות, נמאס לי מהמיטה, אני חייבת להתאושש ושהשבוע יעבור כבר”. כולן טולרנטיות ולאף לא אחת, תחושה של תסכול מהאינטונציה והגישה, ורק אני, מתנצלת בכל פעם ומרגישה שאני עול. לא מוצאת כיצד אוכל לגמול ולהשיב על הנוכחות המרגשת
“לא הכרתי בצעירותי חברות כל כך מסורות שמוכנות לוותר על זמנן החופשי”, אומרת אמא שלי ובצדק. בין חברותיי ובנות משפחתי, שרובן לא הכירו זו את זו, נרקמה הבנה והדדיות. לכל אחת ואחת מהות מייצגת, כזו שנחרטת ומהווה עבורי אבן שואבת
זהו נדבך שילווה אותי שנים רבות אשר מעצב את הפרק החדש של ח
מסירות לאין קץ
תודה

cartoon kids in a row
שלכם
ליאור

___________________________________

פרק 19 – הסיפור כותב את עצמו

מודל לחיקוי עשוי לעיתים להתפרש, ככזה שמשוייך לעולם העסקים והמודלים העסקיים. הפעולה של חיקוי מודל מאפשרת למידה. העשייה של מודל לחיקוי מעגנת בתוכה מוטיבציה. אני בוחרת לעשות שימוש בביטוי מעצם היותו שגור בפי וההשראה שמעניק, מאחר ובהתנהלות המקצועית שלי, אני מלמדת ומנחה שיטות וכלים לניצול ומינוף של היכולות, הפוטנציאל והנכסים האישיים ומאתגרת למיצוב וביסוס דפוסי התנהגות שישכללו את היומיום ויעניקו איכות חיים ותובנות שיבנו דרייב והיישגים אישיים ומקצועיים
“את לא המודל המקובל של חולת סרטן”. משפט שעולה בשיחות רבות עם הקרובים אליי ואני אומרת – אני כן. כי כמו חולי הסרטן ברבדים השונים, אני רוצה להתמודד ולסיים בהצלחה את הסאגה הארוכה של הבדיקות והמעקבים, הטיפולים למיניהם המלווים בתופעות הלוואי ותהליכים הכרחיים נוספים ולחזור לשיגרה, לעשייה ובעיקר למעגל החיים הבריאים והשלווים. חליתי בסרטן שד, לא בחרתי ולא חלמתי להיות במקום הזה ומטבע התנהלותי בחיים, אני לא וותרנית ולא נכנעת. לומדת את התהליך, מבינה כיצד להשתלט ולהכיל מציאות חדשה ומלווה את עצמי באופן אקטיבי. הרווח שלי עצום
חרף המקום השברירי, אני בוחרת להשתדל ולהיות מי שאני. הטיפולים קשים ומעיבים וכשצריך ליפול, אני נופלת, לא מתנגדת ומשתדלת להשאר עם עיניים פקוחות. עניין של גישה והתמודדות. כעת, אחרי שני טיפולים והשלישי בשבוע הבא, הכתיבה בשבוע זה גואה. לברכה חברתי יש משפט שחוזר על עצמו: “את כותבת בתוך הסיטואציה! את מבינה ומודעת למה שאת עושה?” כן אני עונה. אני מבינה ומודעת וזו לחלוטין – “אני”. כאשר נוח לי, אין סיבה שלא אתפקד. הרעיונות צצים בשבוע של הטיפול וכעת עולים על הנייר. הסיפור כותב את עצמו ואני מתעדת על גבי המחשב

הפרק הזה מתחיל בשעה 02:00 אחר חצות, ביום השני לטיפול השני, כאשר ברכה היתה איתי. כשברכה ואני נפגשות, נפתח דיון. אנו מעלות נושאים לחקירה, לניתוח ומפיקות תובנות. התפתח דיון על מהות ההתמודדות, העוצמות והחוזקות שלי בתקופת הכימו. ברכה בחרה להשמיע אמירות הגיוניות ולהטיף לי מוסר כשותפה ומזדהה עם החווייה, אמירות שעולות גם מכל חבריי ואהוביי, אבל לה, יש דרך וגישה ייחודיים לקעקע את המסרים. כאשר מאתגרים אותי ומגרים את תאי- החשיבה והאנליזה במוח שלי, אני שותפה נמרצת ופעילה. כתבתי את המשפטים המשמעותיים שאמרה. היא הוסיפה: “את לא משחררת מספיק ואת צריכה לתת לעצמך להיות חלשה”. עניתי לה, שככה אני במצבי חולשה, פחות עומדת, פחות אסרטיבית אך בהחלט נוכחת ובעלת עמדה. שוב, זאת אני. מטבעי, אני חזקה, שתי רגליים יציבות על הקרקע ולא אוהבת ליפול. כשצריך ליפול, אני משתדלת להימנע ממכה עוצמתית וכואבת. הפרוטוקול הטיפולי שלי כולל 4 זריקות לעידוד ייצור תאי דם לבנים ולתמיכה במערכת החיסון הניתנות בין טיפול לטיפול. הכימו לא ריסק אותי, הזריקות כן. התגובה הפיסית לזריקות דרדרה אותי לשפל המדרגה, לקריסה מוחלטת וחסרת שליטה על הגוף עד לסיטואציה בה מצאתי עצמי נטולת יכולת תפקוד ותנועה. חוץ מליטול משככי כאבים, לבכות ולחכות שיעבור הגל, לא יכולתי לעשות דבר. הכאבים נמשכו שעות ארוכות וככל שעברו השעות המצב החמיר ושאב ממני את שולי האנרגיה שנותרו בי. לאחר ארבעה ימים אינטנסיביים שכאלה, לא נותר אלא להבין, שמה שעשוי היה להועיל -היה בעוכריי. הבנתי מהרופאה שהתגובה מאוד לא שיגרתית ורוב החולות עוברות את פרק הזריקות באופן מתון. הזריקות הופסקו לאלתר, המרווח בין הטיפולים גדל לשמחתי ומעתה טיפול בכל שלושה שבועות (במקום שבועיים) ואני מקפידה לשמור ולתגבר את הגוף בתזונה נכונה וצעידה בכל ערב
אני מובילה מהלכים ומנהלת את חיי בבקרה מלאה ומתוך שכך, גם בתקופה זו שמחלישה ומערערת, אני מוצאת כוחות ומגלה שהרבה מאוד אפשרי. המינון שונה, העוצמה משתנה, הקצב מוכתב על פי המציאות העכשווית והתוצאה, טובה בעיניי. כשברכה אומרת לי משפטים כמו, “את מקרינה חוזק בתוך השפל” ו-“את מבינה שמה שאת עושה היום, אני עשיתי ביום החמישי לאחר הטיפול ובכלל, מאיפה הכוחות האלה? נכון, את חזקה ולא נופלת גם כשקשה ודורשת מעצמך המון”. לא תמיד בשיאי, ביום הראשון והקשה הייתי פלאט, לא תפקדתי, לא זזתי, ישבתי, אכלתי מרק ובעיקר ישנתי. וככה ביום למחרת ועוד יום…אחרי שמונה ימים הכוחות חוזרים. כל חולה מתמודד על פי האופן בו הוא מיישיר מבט אל התהליך ולכל שלב בדרך ועל פי כוחותיו, והחשוב והקריטי, אסור לאף לא אחד מאיתנו להיות שיפוטיים ולערוך טבלת השוואה
פניני חברתי היקרה נוהגת לומר לי בכל טיפול ולאחריו, “את גיבורה”. היא חברת נפש שמכירה אותי מאז היינו יחד בגן. אופטימית מאוד (תמיד הייתה), ומהווה אבן שואבת עבורי ועבור רבים אחרים. לעיתים המשפט נשמע גדול עליי בכמה מידות ומאידך, אני מוצאת שאני צריכה ללמוד להכיל, כי יתכן וזו אני. משפט מנצח

סיפור-חיים-2

שלכם
ליאור

______________________________

פרק 18 – קיבעון כימותרפי

כדי לדבר על כימותרפיה נדרשים ידע ומומחיות. ידע מדעי, מחקרי, רפואי, סיעודי, ניסיון מבוסס בהתנסות עם החומרים הכימיים וכמובן, היכרות יסודית עם נושאים המשיקים לתחום. אני בוחרת לספר ולשתף על הכימו מהפאן הפרטי שלי, מהפאן החווייתי של מקבלת הטיפולים. אני בהחלט יכולה לדון בפרטים הרפואיים השונים מאחר ומאחוריי, 18 שנות עבודה וניסיון עשיר בתעשיית הפארמה מעוגנים בידע ובקשרים ענפים ומשמעותיים עם בעלי תפקידים בכירים ועם זאת, אינני בכוונתי להפגין ולהוכיח “ידע תיאורטי יבש”. התפקידים שמילאתי עסקו בניהול, ניהול מוצרים, ניהול צוותי שיווק וניהול יחידות עיסקיות והיו משולבים בלימודים מרתקים ואינטנסיביים של נושאים מגוונים בתחום הרפואה, מיקוד בהשגת תוצאות, פיתוח ערכים וכישורים מקצועיים והטמעת כלים ומיומנויות תקשורת עם בעלי תפקידים שונים בדרגים שונים. אני בוחרת לשים את כל אלו בצד ולדבר על הטיפול והחוויה מנקדת מבטי כ – חולָה

את הידע והכלים הניהוליים המרתי במושגים רכים ולא מליציים, לשפה המותאמת לתהליכים ולמקום בהם אני נמצאת. בסיפור של החולה האונקולוגי, אין מקום למליצה וחוקים. כדי לשרוד את תקופת הטיפולים ולהתמודד עם חיוך (וזה אפשרי לחלוטין), צריך ללמוד להסיר שיפוטיות וביקורת עצמית, להיות בחופש מלא המתיר שבירה של עקרונות החיים ולהתנהל באופן טבעי על פי הכוחות באותו רגע נתון. הכל קביל ומובן
בעיניי, כל מהלך חוסם – מהווה אתגר. הטיפולים מעכבים ומשנים שגרה ודפוסי חשיבה, אך חרף המגבלה, אני אומרת, שבהחלט ניתן ומומלץ להיות שותפים בתהליך הכאוטי: אמנם כמות ומינון החומרים הכימיים מתישים פיסית ומנטלית אך, מניסיוני, חרף התשישות ותופעות הלוואי המעיקות והלא נעימות, אפשרי וחשוב לגלות עיירנות, לשמר חיוניות ולהיות שותפים להחלטות. מדובר בי, בגופי ואין לי כוונה להתנער מאחריות. התוצאה והרווח האישי לטווח הארוך, כדאיים. להיות נוכח אל מול הסרטן והכימו בהחלט מעוררים חרדה וקיפאון ועם זאת אלה מניעים. לרצות לבחור בצד המתמודד, מעיד על הניצחון הראשון של הרוח. בשנים האחרונות הייתי עדה לחברותיי הטובות שסרטן השד צירף גם אותן למעגל הסטטיסטי וראיתי, שלמרות הקשיים שהכימו יצר, הן בחרו להיות פעילות ושמרו על נוכחותן בסביבה. אני בהחלט גאה לומר, שחרף המועקה והקושי המשכתי לפעול, אמנם במתכונת מצומצמת, אבל המשכתי לעשות ולהיות. אני מתנגדת נחרצות לבריחה מהתמודדות ולא מתפתה ליפול לבור הזה
בתוך מכלול המטרות וההקפדה יש נפילות. חזרתי מהכימו, הכל נראה הפוך, מעורפל ולא יציב. מנוחה היתה הפיתרון הראוי והנכון לאותו רגע. למרות שהכוחות לא ממש היו איתי, בחרתי לקום ומידיי פעם “לעשות משהו בבית”. “המשהו הזה” יכול להסתכם בלקחת את הצלחת והסכום למטבח אחרי שאכלתי את “מנת הדגל המומלצת” של מחלקת טיפול היום האונקולוגי בדווידוף, עגבנייה מרוסקת עם שמן זית (שדרך אגב מתגלה כטעימה), להתעקש לעשות מספר צעדים ולנוע תוך כדי הבחילות או כאבי הבטן שתוקפים בכל מספר שעות. הכל לא סימפטי, התזוזה מעודדת
חשוב להקפיד הקפדה יתרה אחר ההנחיות של הטיפול בבית ובמקביל לאפשר גמישות מחשבתית ולתרגם את ההסברים וההנחיות של הצוות הרפואי לכלים מייצרי מוטיבציה מעודדת. השבוע הראשון אינו פשוט. השבוע הראשון מפחיד ומרתיע. מטפטפים לנו שנהיה נטולי כוחות ונשכב במיטה רוב הזמן. נכון, שכבתי במיטה, בשלב מסויים נרדמו לי הכתפיים ובשלב מאוחר יותר הבחנתי שאני מאכזבת את עצמי. מאחר וכבר ביום השני הבנתי שלהיות כנועה מעורר בי תחושת אנטגוניזם, השתדלתי לנוע בבית ולהפעיל את סיבי השרירים הנחלשים שברגליי. ביום השלישי יצאתי לצעידה של כ 400 מטרים. רווח משמעותי. הגוף זועק לתנועה. מוגבלת אבל צעדתי. זהו שבוע של מורדות לעומת עליות. לעיתים הבועה חונקת והתחשק לי לברוח אל תוך שינה ארוכה ולהתעורר לשגרה אחרי המשבר. מי שבוחר לברוח, ישן שבוע שלם ומפסיד. שעות העירות הרבות חישלו את ההתמודדות שלי, שמרו על תקשורת יומית עם הסובבים אותי, מנעו ממני גלישה אל תוך שגרה מקובעת וחולנית ויצרו פלטפורמה מבוססת ומושגים חדשים של אמון בעצמי. בשבוע השני למדתי לפעול מתוך תופעות לוואי המאוד מעיקות שיצרו זריקות הבוסט המאיצות ומעודדות את מוח העצם לייצר תאי דם לבנים שנפגעים ונהרסים ורמתם יורדת במהלך הטיפולים ומצאתי, שככל שגבר הקושי, אני יותר מחושלת

נרתמתי לתהליך והשתחררתי מקיבעון הכימו

brain_contents_w1

שלכם
ליאור

_____________________________

פרק 17 – הפרק של עמליה

כאשר חוזרים הביתה מיום עמוס, הדבר הראשון והמאוד חשוב הוא לשבת ולנוח, נכון יותר, לרבוץ על הכורסא, לבקש שקט מוחלט (אם אפשר שלא יפנו אלינו בשעה – שעתיים הקרובות), לעצום עיניים ולהירגע. שנאפשר לעצמינו לחדש כוחות ומצבורי אנרגיה פיסיים ומנטאליים חסרים.
כאשר חזרתי הביתה מהטיפול הכימותרפי הראשון, לא ידעתי מה קודם לומר ולבקש. הגעתי סחוטה מיום ארוך, נטולת כוחות וכישורי תקשורת בסיסיים וכל מה שרציתי זה לשכב ולנוח. אמא שלי מיהרה לקבל את פניי, לא היה לי כוח לענות לשאלות, לא היה לי כוח להקשיב לאמירות והבנתי שזו יריית הפתיחה של מה שעתיד להיות, השבוע הקשה של ההתמודדות עם תופעות הלוואי. מהות תופעות הלוואי ניהלו אותי שבועות ארוכים. שאלות וספקולציות שונות ליוו אותי באשר ליכולת ההתמודדות, כושר ההסתגלות ובעיקר תופעות לוואי הצפויות והאם יופיעו כאלה שלא חשבתי וידעתי עליהן. כעת אני מבינה שמופיעות כאלה שלא ידעתי ובעיקר שלא צפיתי את מידת חומרתן. חבר טוב אמר לי (ובלי ציניות) כמה ימים לפני טיפול, “את יודעת הכל, אל תהיי מוטרדת, הפתעות לא יהיו”. טעות גדולה ופטאלית ! כל יום הביא איתו הפתעה חדשה וכאילו הייתי מוכרחה לשלוט על התהליכים ולהיות בקונטרול. בתיאוריה, 100% נכון, במציאות, אפס. השליטה והטיפול נלקחו לאחר כבוד על ידי אחותי עמליה ואני הקפדתי למלא אחר ההוראות והשתדלתי לגלות עצמאות (יש גבול לתלות). משימה חשובה שסומנה בהצלחה, צעידה בכל ערב תוך הקפדה על הגדלת הטווח בכל יום
עמליה אחותי הבכורה, “הגדולה ממני בשנים ובשכל” (ככה הייתה המנטרה המשעשעת שלה מאז היינו ילדים, רמי אחי התאום ואנוכי), תפסה פיקוד ואחריות בלתי נלאים ובלתי מעורערים על כל השבוע ולא עזבה אותי ואת הבית, גם כשהיו לה שעות מנוחה. שעות המנוחה הכפויות וההכרחיות הן חלק מלוח התורנויות השבועי שאורגן ע”י ברכה. ברכה לקחה אחריות ללא היסוס וללא מאמץ! וחברותיי הטובות והקרובות התגייסו לשהות איתי בכל יום לפרקי זמן על פי נוחיותן. לא מומלץ וגם לא אפשרי לתפקד באופן עצמאי ומלא בשבוע זה. גם אם מאוד רציתי, שהיתי תחת מעטה של חולשה ומיחושים ומיני תופעות של בחילות וחוסר נוחות. הכל עובר, בקצב ובחוקיות שאני והגוף מכתיבים
בכל יום בשבוע, אחותי ישנה בביתי, קמה איתי, דאגה שאשתה ואוכל (לא יכולתי לאכול אז הסכמתי לטעום ) התרוצצה בלי הפסקה ביני ובין אמא שלי, כיבסה, בישלה, ערכה קניות, טיפלה בחתולה, עודדה, דיווחה לחברים שהתקשרו שאני מתמודדת ובעיקר “נטשה” מרצון את גיסי היקר, נתן. הכל מאהבה. לאחותי יכולת נתינה וסבלנות בלתי פוסקים, היא נוכחת מרצון וכשצריך (ולפעמים גם שלא) כי חשוב לה. דואגת בכל רגע נתון ובעיקר רוצה שיהיה המחר, שיעבור עוד יום. “אופטימיות – שם המשחק”. התורנות השבועית איפשרה לה לנוח ולחזור לביתה ואת מקומה החליפו עם חיוך ומרץ, חברותיי היקרות, ברכה, קרני, רוזלי, פניני, אורה, רונית וגילה. הקפידו כל העת להיות לצידי ולחבק, אימי היקרה, יולה דודתי, תמי בת דודתי ודפנה יקירותיי שהן סבתא, אמא ובת. הייתי במקום פאסיבי. נשאבתי לשם ולא נלחמתי. התשישות הודפת. בתחילה התייחסתי להודעות של ליונה, אחות של ברכה ובשלב מסויים גם מהן נפרדתי כי הכל עמוס ומכביד. אין מקום לדבר אלא לחלל ובהייה שלווה
לצערי, לחברים רבים לא איפשרתי לבקר מפאת הרגשתי האישית ובכלל, מבלי לפגוע, ביקורים בשבוע ראשון לא משתלבים במערך ההתמודדות היומית מכל הבחינות ובעיקר כשחשוב לשמור על תקינותה של הבריאות מפאת מערכת החיסון שנחלשת. סימנתי מטרה: “לעבור את היום ולסמן “וי” . אכן יום נוסף מאחוריי
בשבוע השני, האופרה שונה, המערכות שונות, טון השפה והתפאורה חדשים. אמנם זהו שבוע מלווה התמודדויות חדשות, בעיקר כאבים בגב התחתון וכאבי רגליים מעיקים ומכבידים ועם זאת התחלתי לחזור לתפקוד סביר, לחזור לחברים שהתקשרו/סימסו ולגלות זקיפות קומה. זהו שבוע שאחותי פרשה למחוזותיה והחשוב ביותר, נסעה לכמה ימים עם תמי ובעליהן וחברים לנוח בווינה ולטייל. אני עצמאית לחלוטין ובסה”כ מרגישה טוב. זהו שבוע שחשוב לנצל לפגישות עם חברים ולסגור פערים. השבוע עומד להסתיים. נותרו חמישה ימים בלבד עד לטיפול השני
הפקתי לקחים ותובנות לקראת השבוע הבא. חזון למועד

Family_Sister_Sis_Sisters
שלכם
ליאור

_________________________________

פרק 16 – דייט ראשון עם דווידוף

בוקר יום שני, השישה במאי 2013, יצאתי מהבית עם תמי בת דודתי האהובה לטיפול הכימותרפי הראשון. הגענו למרכז דווידוף סמוך לשעה 07:30, לקחנו מספר והמתנו לשיחת הדרכה עם מזכירת אשפוז היום האונקולוגי. קבלת פנים לבבית והסבר אודות המתווה היומי, המהלכים והביוקרטיה של חודשי הכימו הקרבים ושאר הסברים רלוונטים שיעצבו את המציאות והתנאים החדשים של קיומי. מהשעה שמונה ושלושים המתנתי כארבע שעות עד קבלת האישורים המנהלתיים לטיפול הכימותרפי, זאת הפרוצדורה של הפעם הראשונה
השעות עברו בנועם. מבחינתי, הן סייעו בדחיית החשש וריכוך העתיד והפכו אותו לורוד יותר. מאחר ו”בעולם ורוד” עסקינן, והורוד לא בדיוק שייך לספקטרום הצבעים הנבחר הפרטי שלי, אז עידון הצבע באוויר הצח ואדי הקפה של הבוקר, הועילו מתמיד. כל דקה שנדחתה, איפשרה לגוף דקות נוספת של איזון ודממה שמדרך הטבע, ראוי להם
לאחר כשעה קידמה את פנינו האחות ז’אנה. ז’אנה ליוותה אותי ביום הטיפול, העניקה הסברים אודות ההכנות וכל שלב שאני צפוייה לו והסבר מפורט על ההמשך והמעקב של הטיפול בבית. סבלנית לאין קץ ולבבית ומכאן הודעתי לה שאני מבקשת שתלווה אותי בטיפול הבא. חייכה והסכימה. כשהכימיה טובה, גם הכימו הגועלי ביותר הופך לנסבל וחסר משמעות
בשעה 12:15 ניגשה אליי ז’אנה והסבירה לי שהאישור לטיפול הגיע ועומדים להתחיל. יד ימין הוגשה בגאון וברצון. חרף החרדות וההתנגדויות שליוו אותי בשבוע האחרון ומכלול השאלות איך אעשה זאת, פשוט הגשתי. הפרוצדורה החלה. למרבה הפלא, הפעולה התנהלה בשלווה (ברכה אומרת שלא פלא, כי באתי מוכנה וחזקה ממה שחשבתי), תמי בת דודתי הנפלאה והמרגשת, פרצה בשטף של בכי עם דמעות כבדות מעצם המעמד וההתרגשות של השהייה איתי, ואני, אני התרכזתי באחות ובארבע (או חמש) שקיות הנוזלים שהוצבו על העמוד העירוי. שקית אחת בלטה מכולם, קטנה וכתומה, שקית האדריאמיצין. צבע המייצר פאניקה לא מוסברת ולא הגיונית מאחר וכל השקיות מהולות ברעלים שרומסים כמעט כל תא בגוף. הצבע כתום
בתום שעתיים וחצי של ישיבה על כורסת העירויים סיימתי את הטענת הגוף בחומרים הכימותרפיים. ביליתי את פרק הזמן עם תמי בת דודתי, קרני חברתי הטובה ששתיהן מלוות, תומכות ומרגשות והצטרפה בנאמנות רבה מרים, ידידה טובה מימי עבודתי בתעשיית הפארמה. מסיבת בנות. ישיבה עם ונפלון בווריד יד ימין, (ונפלון הוא המונח המקצועי/רפואי של מחט מפוליאתילן המוחדרת לאחד מוורידי היד להחדרת תרופות ונוזלים) עם חברות טובות באווירה שלעיתים לא מזוהה עם בית חולים בהחלט מעוררת הרמת גבה וחיוך – “אז מה בעצם שונה פה מכל פגישת חברות אחרת?” ההרגשה כשברז העירוי נפתח, אינה ברת תרגום למילים או לתחושות מוכרים. בחרתי ולא נותר לי אלא להמשיך לפטפט ולצפות בשקיות העירוי עד ההתרוקנות של האחרונה. בחישוב מתמטי פשוט, אני מזהה נתון בסיסי שילווה את טיפולי הכימו: כאשר שוקלים שלושה ליטרים – מידות המשקל מומרות אוטומטית ל”מידות משקל מנטליות”, שהן פי אלף ואף יותר. מידת משקל מנטלית הינה אין סופית ולכן בעייתית להערכה
סיימתי לקראת השעה 15:00 ושמחתי לנסוע הביתה. יום ארוך. האחות נפרדה ממני עד לטיפול הבא ו”עודדה” אותי שבשבוע הראשון יהיה מעיק משהו וארגיש לא משהו ובשבוע השני לטיפול– התאוששות מלאה. תמי נהגה ואני כל הדרך שיננתי: עשרים וחמישה אחוזים, רבע מהדרך הראשונה כבר חציתי. אכן כן. נהדר להגיע הביתה. נכנסתי יציבה ובוטחת למעגל סבב החווייה הראשונה של תופעות הלוואי הצפויות והבלתי צפויות. אני כבר בשבוע השני מתמודדת וההתאוששות אכן מעודדת
הטיפול הבא, ביום שני, העשרים ביוני, בשעה 09:00

שלכם
ליאור

images____________________________________________

פרק 15  – תיאטרון האבסורד

ביום רביעי, העשרים במאי 2013 בשעה 09:30 נפגשתי עם דר’ רינת ירושלמי, הרופאה האונקולוגית שאחראית לפרוטוקול הטיפולים הכימותרפיים שלי, תכנית ההקרנות והמעקב התקופתי אותם אני עומדת לעבור בחודשים הקרובים במרכז דווידוף
יום רביעי, הוא היום שקיוויתי שלא יגיע או אם אדייק – קיוויתי שיגיע באיחור רב. המציאות קבעה עבורי תנאים חדשים וסטטוס קיומי מעוות וכדי ליישר את קווי המציאות המעוותת, אני עומדת (וחייבת) לפתוח בקריירה של חיי. התפקיד החדש שאימצתי לעצמי וללא לימודים יהיה – שחקנית ראשית ב”תיאטרון האבסורד”. מילא תיאטרון שיהווה במה להצגה הטובה בעיר, ממילא כל העיניים נשואות אליי ואני חייבת להיות במיטבי, אז מה האבסורד? האבסורד של חיי. המחזה המטורף שהופק עבורי, מעיד על התפרקות הנורמות וההיגיון המוכרים לי, הפר את ההרמוניה המקובלת של חיי ושאב אותי אל תוך עולם חסר מהות (יחסית) ובעיקר מלא ב -“אין”. למרות שמתחילת הדרך הייתי שותפה פעילה בתהליך וגיליתי אמפתיה למהלכים וההחלטות הרפואיות ותפקדתי בנחישות חסרת פשרות, יצאתי הבוקר לפגישה בבוקר בחוסר אהדה מוחלטת. בחרתי בחברתי ברכה ללוות אותי, ונסענו. נסיעה ארורה תחת מעטה של יום מקולל
הרושם הראשוני בהסתכלות מהירה ובוחנת, הלובי של מרכז דווידוף מזמין להישאר ולנוח. מעוצב באופן מוקפד, שקט מופתי ושורה בו תחושה של שלווה. בנוסף, קבלת הפנים בלובי משרה באופן אירוני, אווירה של בריאות אבסורדית וכשמקפידים להיישיר בגניבה מבט אל אורחי ודריי – המקום, מזהים את המצוקה והחולי שחתמו את גורלם במקום הזה. הקפדתי לבחון את הלובי והמבקרים וראיתי, שהמעטה המוקפד של המקום משלב אופטימיות מהולה בכאב. בימים הקרובים גם אני אהיה מאותם השוהים בלובי, שמבטים גנובים ונבוכים יופנו לכיוונה
החלטתי שכתמיד, אהיה רציונלית וממוקדת להתמודד עם היום המאתגר שממתין לי. הזרות והמוזרות התחלפו תוך דקות בהבנה והסכמה להצטרף לתהליך הלימוד של הפרוטוקול הטיפולי שמכיל אינפורמציה אינסופית, פרטנית ומתישה. מילת המפתח – ריכוז. שמרתי על ריכוז ושאלתי שאלות נכונות ומלמדות שהבהירו ככל שניתן באותם רגעי התרגשות, את התמונה האבסטרקטית שאני עומדת להפוך חלק משמעותי מהטקסטורה שלה. בצעתי פעולות שהציבו אותי נוכחת בקדמת במת החיים
היום נחלק לשני מפגשים עיקריים: שיחה ארוכה עם הרופאה שקבעה את הפרוטוקול הטיפולי לששת החודשים הקרובים ולאחריה, שיחה עם טל האחות המנחה, שלא הפסיקה להפגיז ארטילריה של אינפורמציה ונתונים שבתחילה נראו כמו סוף העולם אבל בקריאה נוספת של המסמכים, הכל התברר מובן. לו הייתה מאטה את הקצב ומאפשרת להכיל את האינפורמציה, התחושה הייתה נוחה יותר ופחות מאיימת. השפה זרה, העומס מטורף והיכולת לנשום הופכת לפריבילגיה – שמצאתי עצמי כמעט ומתחננת אליה. אבל היא המשיכה בשלה, “שאלות בסוף, אל תפריעי לרצף שלי”. התעלמתי, לא ויתרתי ואמרתי לה ש”אני פה גם כדי לברר וללמוד ולא רק כדי להקשיב לחסד המפוקפק שארוויח מהכימו וההקרנות, אז שתעצור ותנשום ותאפשר לי להבין את הנתונים שהולכים להיות חלק בלתי נפרד מהיומיום שלי, כדי שאוכל להיות קואופרטיבית בהצלחה”. בין שני המפגשים נוצרו חללים והייתי חייבת להשלים את החסר. ברכה יזמה מהלכים שלא ידעתי על קיומם כדי שביום הטיפול הראשון אהיה מאורגנת ולא ארוץ אחרי בירוקרטיה מתישה וצורמת
סגרנו את המחויבויות שלי ליום זה. נותר נושא בלתי מעורער שאינני מתכוונת לוותר עליו והוא הגראס הרפואי. העליתי בפני דר’ ירושלמי את בקשתי ובטיעון מבוסס ידע מוקדם וקרוב, אמרתי שחשוב לי מאוד המרכיב הקריטי התומך שיסייע בשמירת השפיות והחיוניות בעת הטיפולים. בשיחה קצרה וממצה עם דר’ ויין, מנהל המחלקה הפליאטיבית קיבלתי אישור ראשוני ומסמך הבקשה ישלח למשרד הבריאות לדון בבקשתי. הפרוצדורה לדיון ותגובה ממשרד הבריאות אורכת כחודש
נקבע המועד לטיפול הכימו הראשון. קרוב מוחשי ובועט מתמיד, יום שני, 06/05/13 בשעה 07:30 בבוקר. מחזוריות של ארבעה טיפולי איי – סי, פעם בשבועיים שמסתכמים לשמונה שבועות ולאחריהם, שנים עשר עירויי טקסול פעם בשבוע, כלומר, שנים עשר שבועות טיפול נוספים. בהמשך, יועלה הדיון למועד ומשך ההקרנות הצפויות. חזון למועד
נותרה כעת השאלה, כיצד אגיש את יד ימין להכנסת העירוי הראשון לווריד וכיצד אגיב

שלכם
ליאור

pink-party-21355486

_____________________________________

פרק 14 – איי הפחד האבודים

נמצאו תאים ממאירים והמקור אינו ברור. כשאני שומעת את המשפט הצורם והבלתי נתפס הזה, אני מבינה שאני בצרות צרורות, “האינו ברור” מעורר פלצות והעולם שלי קורס. אני בשפל המדרגה. בשלב זה, עד כמה שמתבקש להיות שלב של צער ורחמים עצמיים, אין לי זמן רצון ומקום להישאב לסערת רגשות מערפלת. אני מפעילה את הרציונל והמוטיבציה הטבועים בי בשגרה ומצטרפת להנחיות הרופאים ששוקדים באיתור “התאים האבודים” הלא ברורים. במשך חודשים, התאים האבודים שימשו מקור הזנה ועידוד לתאים חדשים בבלוטות הלימפה שסומנו במרכזם בשחור ויצרו מושבות של תאים ממאירים רבים וגדולים. מושבות של תאים בעלי מרכז שחור מעידות על סביבה גרורתית המחייבת איתור מהיר אבחון ואפיון של המרכיבים, כדי שאפשר יהיה למקד ולקבוע אבחנה מדוייקת של מקור הגידול. העובדה שאף תאים בריאים בבלוטות הלימפה שינו צורה והפכו למוטציה גרורתית, מעידים על נוכחות זרה וגסה שאינה משוייכת לאורגניזם המולד – הבריא. זוהי עדות להתחכמות מוצלחת וטריקיות מדאיגה של רוע אל מול מערכת פיסית, בריאה מבוקרת וחכמה. החיפוש אחר איי הפחד האבודים הפך לתהליך שאילץ אותי לגייס תעצומות נפש
כשאני אומרת תעצומות נפש, אני מתכוונת למושג במלוא הדרו. מעולם לא הייתי חולה ולא התמודדתי עם רופאים מקצועיים (למעט עם רופא המשפחה במצבי שפעת או בדיקות דם שנתיות), אין לי מושג איך מתמודדים עם המתנה ממושכת בתורים לצורך פרוצדורות, בדיקות וביוקרטיה רפואית. עולם המחלות והמירוץ אחר השגת תנאי בריאות טובים לא מוכרים לי. תמיד ומעודי הייתי במצב של אופטימום עם בריאות שלי
אני חיה חופש והזדמנויות מאתגרות, חיה את האפשרות לבחור ולנהל פעילות כזו או אחרת ומקבלת החלטות בכל הנוגע לתהליכים שאני מעורבת בהם – מרצון ושיקול דעת. לדרוש ממני ללא הכנה או תיאום מוקדמים וללא תזמון ספציפי לוותר על החופש ועל העצמאות, נראה כמשימה שאצטרך ללמוד כיצד להתנהל דרכה. יתרה מזאת, אדרש ללמוד, שמעתה המשימה מנהלת אותי. הזויה מאוד העובדה שהדיסציפלינה הפרטית נשאבה ממני ברגע והפכה אותי לנטולת כושר קבלת החלטות. מחוסרת ברירה. כנועה. המילה כנועה משקפת נוכחות אטומה חסרת תוכן. זאת מילה שאינה אהודה בעיניי (בלשון המעטה). אכן ובמחשבה נוספת, הכניעה היא אילוץ ומאידך, גם לצד זה של המטבע ניתן למצוא הקלות שירתמו אדם להיות נוכח ולו במעט. נאלצתי לוותר על השליטה והדומיננטיות שלי שלא מבחירה ואפשרתי למערכת הרפואית להוביל אותי ולייצר עבורי מציאות חדשה ותשתית שתהפוך להיות הבסיס הקיומי והמבריא שלי בשנה הקרובה. אז בעצם, לא כנועה אלא – מכילה
במשך חודשיים שאני שותפה לדיונים, התלבטויות, הרהורים והחלטות. קשובה עד מאוד ובוחנת כל תכנון והשלכותיו. לעיתים ניתנת לי האפשרות ואני בוחרת ומחליטה באותם צמתים בהם מעורבותי לא מעכבת פעילויות ופרוצדורות רפואיות. משונה שאני מאפשרת לעצמי להישען לאחור וכאילו להיות צופה בתהליך – זה אומר שאין לי מאבק עם עצמי ואני משחררת את האחיזה. אני בוטחת ומכילה
הדרך הנבונה כדי למצות את התהליך מחייבת אותי גילוי אמפתיה לכל הסובבים אותי. למדתי לשנות עצמי לאקטיבית – פאסיבית באוטומציה מלאה. שיתפתי פעולה, אפשרתי לעצמי להיות מובלת. לימדתי עצמי להיות עדה וללא שיפוטית להיבטים וההשפעות היומיות שהמערבולת יוצרת. מצאתי, שככל שהמערבולת העמיקה, הבנתי שהמחוייבות משחררת ומקרבת. אפשרתי יותר כדי לחזור ובטוב למקום הטבעי שלי, לשליטה, לעוצמה ולניהול מחודש של החיים במלואם. בשם הטיפול והשלכותיו, אני מחוייבת להיות נוכחת ולמלא אחר ההנחיות של צוות הרופאים. אני סומכת ומשתפת פעולה
לפעמים צריך לתת לדברים הלא צפויים להיות חלק מההוויה ואז הכל מסתדר

tumblr_m0a9zrJL3A1qcm8wgo1_400

________________________________

פרק 13 – העיקר זה רק הבריאות

אני עומדת כשבועיים לפני תחילתו של הסשיין הכימותרפי. לפני ארבעה ימים התעוררתי והחלטתי לעשות מעשה שיזמן ויקרב אותי לשינוי הוויזואלי הראשון שהכימו מביא. מסתבר, שלא יהיה מנוס וגם אני, כמו הרוב, אצטרך לחוות בין היתר תופעות לוואי מסוג של נשירת שיער, ריסים וגבות. למרות ההבנה, שבשלב זה, התייחסות ייתרה למראה – שולית וחסרת משמעות, פרידה משיער וגבות הם לא עניין של מה בכך. בעיניי, להיבט האסטטי חשיבות רבה ומשמעות שתורם לדימוי האישי ולשימור סטטוס האישיות שלנו. ההיגיון ברור. ההסבר פשוט ומשכנע. הידיעה שכיסוי ראש כזה או אחר יתנו מענה מכובד ונאה לקרחת שתפאר את הראש – עדיין לא נתפסת. אני מוצאת שהנושא על כל מידותיו אינו מרפה
בכל יום אני מקדישה מחשבה לאתגר ולהתמודדות שעומדים בפניי ומתוך כך אני למדה, שאם אבצע פעולות ומהלכים מכוננים, שאינם בשגרה, אוכל לשנות לעצמי את תפיסת הטלטלה וההתייחסות לתופעות הלוואי הצפויות. קשות ככל שיהיו, אני מקווה שיסתכמו כאפיזודה סבירה וחולפת, מקווה שלא אחווה התרסקות רגשית ושישמר ההיגיון הבריא כדי שאמשיך להיות שותפה ברת דעת בכל הדיונים וההחלטות שיצוצו שבדרך. לפיכך, החלטתי לחשוף קלף ראשון בהתמודדות ולצאת בהצהרה. הסתפרתי !תספורת “בָּנִית”. משיער שופע ומלא, לתספורת קצרה כמו של בנים = “בָּנִית”. את המהלך ביצעתי בשני שלבים אצל הספר שלי, אלון: הראשון, ביום שישי, תספורת קצרה עם סטייל ובשיק עם נגיעה רכה ובשלב שני, אחרי סופשבוע שנועד להסתגלות, שוב הסתפרתי והפעם תספורת קצרה יותר עם נגיעה מדליקה. האתגר נבע מהצורך בסיפוק רגעי של יצר הסקרנות. המטרה מומשה והתוצאה עד מאוד מחמיאה. למדתי שאין בי רתיעה משיער קצר ומראה חדש ונראה שאתמודד בגאון עם הראש המגולח. הגדרתי מראה ראשון שמקרב אותי שלב אחד לפני נשירת השיער. הצהרתי עמדה.
בחרתי להקדיש את הפרק לנושא שנראה בעל חשיבות מיירבית ומשפיע, אבל כעת יותר מתמיד למדתי עד כמה הוא ריק וחסר משמעות כי, העיקר באמת זה רק הבריאות
מהיום שבו הודיעה לי הרופאה שאובחנתי חולה בסרטן השד, תפקדתי ועודי מתפקדת, בגישה רציונלית, שקולה ועיקבית. תכננתי כל צעד בשיקול דעת מחושב ומוקפד, פעלתי בנחישות לביצוע המטלות לקראת הניתוח ולמהלכים המתוכננים לאחריו. ניצלתי את הידע והניסיון המקצועי שלי וכמו כן, עשיתי שימוש בשיטות וכלים שרכשתי להתמודדות עם חוויות מכוננות ובעיקר לניהול משברים חדשים. אני מחוייבת לגייס מוטיבציה גבוהה ורוח לחימה שילוו אותי לאורך תקופת הטיפולים הקרבה

:מסקנות מתבקשות

 להמשיך לתפקד בגישה פונקציונאלית ולהתמקד בהשגת המטרות ובתוצאות הרצויות

לשמור על גישה רציונלית ולתפקד עד כמה שאוכל בדומה לשגרה

לחדד ולזכור ובלי קלישאה – שבאמת, העיקר זה רק הבריאות

securedownload (1)

__________________________

פרק 12 – הפרק שחייב להיכתב

היום, יום רביעי, 18/04/2013 ואני מונה ארבעה שבועות מהיום בו נותחתי. בתחושתי, החודש הארוך ביותר שחוויתי מימיי. אין סוף לימים, אין סוף לשעות ואין סוף לאינספור כדורי אנטיביוטיקה שנטלתי ארבע פעמים בכל יום, אין סוף למדידת כמות הנוזלים בנקזים שמחוברים אליי ונראים צמודים יותר מכל בן זוג חלומי. אין סוף לעובדה ששלוש פעמים ביום, בכל יום! מבצעת תרגילי פיזיוטרפייה ליד שמאל, למנוע חלילה הגבלה בתנועה או (מושג חדש בחיי) – “כתף קפואה”
סיגלתי גישה חדשה, בניתי שגרת התמודדות מאתגרת ועם זאת, לא מרפה ממני התחושה שהמציאות מחייבת אותי לברר – מהי הדרך שתאפשר לי לשמר שליטה ובקרה כדי שלא אצלול לתהומות הנשייה. אני מוצאת נחמה בעובדה שבעוד חצי שנה, אוכל לומר, “הכל מאחוריי”, עברתי את מסלול המכשולים בהצלחה
בתום 30 ימים של מסירות נפש למציאות שנכפתה עליי בהפתעה גמורה, אני בוחנת כל שלב בהתנסות ההזוייה שנכפתה עליי ומחפשת קווים משיקים בין תהליך השיקום שפיתחתי – למודל אידיאלי לשמירה על בריאות תקינה. מאחר ואני מניחה שבעתיד הקרוב אצטרך להתמודד עם חווייה דומה – המציאות מחייבת. משום היותי משימתית ויעילה, ומשום היותי מגמתית חסרת פשרה, מצאתי ממשק ברור בין התהליכים – “הצבת מטרה ומימוש יעדים”. כדי להתמודד בהצלחה עם כל חולייה בשרשרת ההחלמה, בחנתי, ניתחתי והטמעתי את הממצאים בתום כל פעולה שביצעתי, למדתי כיצד להתכונן לשלב הבא, נטרלתי גורמים שזיהיתי כמכשילים ויצרתי הלימה בין חולייה לשנייה. בגישה הגיונית ומעשית, הפקתי מודל של רווח נקי לצד החווייה. מהיום (שוב), אני עומדת בפניי מטרה חדשה ולסכם בשתי מילים– “כימותרפיה ארורה”. מעבר היותה – “המטרה”, זוהי בחינה והתמודדות נוקבת שאין באפשרותי לאמוד כעת את עוצמתה, לא אוכל לחזות את ההשפעה וההשלכה על מהלך התקופה הקרובה ומתחייבת, שלא ארשה לעצמי להיכנע להרגשה הרעה. משום כך, בחרתי להעלות את רף ההתמודדות גבוה מאי פעם שאני מכירה ולחצות את הטיפולים בגישה שעשויה להראות לעיתים משונה. עמוק בפנים אני יודעת שהמסגרת תהיה קשה, אני גם יודעת שלא משנה כמה תמיכה אקבל מהסביבה, הרבה מהאהבה ומן הנוכחות הקבועה, לא אוכל להכיל אלא אם אכין מראש ארגז משאבים שילמד ויעודד אותי להסתכל על הדרמה – כאל מסע. מסע בעיניי מצטייר כחווייה. עוד לא מבינה את מהות החווייה. לכזאת או דומה לה – לא נחשפתי. לתרגם את החווייה בהינתן מציאות כ”כ מרה, מחייב אותי לעצור, לחשוב ולנתח את ההשלכות וההשפעות על פני ספקטרום חיים מגוון לא מוכר. בימים אלה אין בי שום כוונה אלא לשמר את האנרגיות שעודן אצורות בי והחשיבה – להתמודדות נוחה וקלה. אני יוצאת למשימה מפותלת. מאבק שמחייב שליטה מבוקרת. חיות ושימור המציאות הכפויה
מקווה שאוכל לנוע בערוץ ההיגיון ואמנע את השתלטות הרגש על נקודות התורפה. כל מפגש של רגש עם חולשה, מפתח שבריריות עוצמתית ואכזריות מחלישה. אולי אשמע אירונית, אך לצומת הזה אני מתכוונת להיות ערוכה ולזכור שגם חווייה מפוקפקת ומערפלת חושים והתמצאות – יכולה להידמות לקרש קפיצה שמעיף בתמימות, חזרה לשגרה בריאה

think-positive

שלכם

 ליאור

_____________________________

  פרק 11 –  התובנה שהתחדדה

עשרים ושבעה בפברואר ומרץ 2013

אובחנתי חולה בסרטן השד. כעת, לא הזמן ולא המקום לרחמים ונחמה. פיתחתי גישה חדה מאוד וקשוחה, עליי להניע, למקד ולזרז מהלכים, בשיטה של אוטומט: ביופסיות, סריקות שונות וקבלת החלטות עם הרופאות המנתחות (כירורגית שד וכירורגית פלסטית שביצעה את השחזור המיידי), בדיקות הכנה נוספות לקראת הניתוח שנקבע ליום רביעי, 20/03/2013 . כדי לשמור על קצוות שלמים, באכזריות רבה ובלי גינונים, בחרתי לעשות את הדרך ללא עיכובים, מעצורים או היסוסים וכל העת שיננתי לעצמי שאני חייבת לשמור על רציונליות, אופטימיות, ומיקוד, להימנע ממשברים וחלילה לא לפתח רגשות של רחמים עצמאיים. הניתוח התנהל והושלם על פי המתוכנן

   וי ראשון סומן

אפריל 2013
בתקופה של החלמה ושיקום. אני שמה לב שאף פעם לא קבעתי מעל ראשי את הכותרת – “חולה” ולא הכתרתי עצמי כמסכנה. למרות הידיעה שחליתי בסרטן, עד כה לא מצאתי סממנים שמתייגים אותי בקטגוריית חולי הסרטן
לומדת להתמודד עם המציאות החדשה, מתקדמת וחוזרת בהדרגה מתונה להתנהלות יומית עם המשפחה והחברים, אל תחומי העניין המקצועיים ועדיין אין כל סממן שמעיד על עתיד טיפולי
בניגוד לחוקי הרגש וההיגיון, היכולת לשלוט בשגרה – חסרה. ללא הכנה או הודעה מוקדמת, ביום רביעי, 11/04/2013, בשעות הצהריים, התקבלה הודעה קולית ראשונה ממזכירות האגף לסרטן השד, ב”מרכז דווידוף לטיפול ולמחקר מחלות הסרטן”. זו לשון ההודעה: “נקבעה לך פגישה עם הרופאה האונקולוגית, ליום רביעי 01/05, בשעה 09:30 בבוקר.. לאישור המועד נא ללחוץ על הספרה 1, לשינוי מועד נא ללחוץ על הספרה 2, להשמעה חוזרת נא ללחוץ על הספרה 4”. לחצתי על הספרה 4 וכאילו לא הבנתי את תוכן ההודעה, חזרתי והשמעתי שוב ושוב… לא נותר אלא להסכים, לחצתי בהכנעה על מקש הספרה 1
למציאות חוקים משלה

האחד במאי 2013
האחד במאי, מועד הפגישה הראשונה עם הרופאה האונקולוגית שתלווה אותי בחודשי הטיפול הקרובים ובכלל. אני ממתינה לשיחה מטלטלת וחורצת גורלות לעתיד הקרוב, בו היא תסביר ותקבע את מתווה הטיפול הכימותרפי וההקרנות. באחד במאי תעוצב המציאות והשפיות הקיומית שלי לחודשי השנה הקרובים. האחד במאי הוא היום בו לסרטן יינתן התוקף האמיתי, המציאותי. אני מוכנה להתמודד עם כל משימה, עם זאת, הכימו נראה לי התעללות אכזרית, בלתי אנושית ומפחידה. כימו – מצאתי את הסממן הראשון שמתייג אותי בקטגוריית חולי הסרטן
אשר יגורתי, בא לי

download (2)

שלכם

 ליאור

_____________________________

פרק 10 – אשר יגורתי, בא לי

אני מוצאת עצמי כמעט מתנצלת לנוכח שורת הפתיחה. אני מוצאת עצמי במערומי הכנות לנוכח המציאות שהצליחה לשטות בי ולצרף אותי בחטף למעגל חולות סרטן השד. כעת נותר לי להיות בוטה ובועטת ללא סייג. מחוייבת להשלמה. לאחר דקות ארוכות של מחשבה והתלבטות למדתי, שכותרת “רכה” ועקיפה תחטא לכנות ולמציאות אליהם אני נאמנה, ומסר ישיר ומרתיע, יזמן סקרנות לקריאה
ביום שלישי, 27/02/13, בשעה 15:00, נפגשתי עם דר’ מיה כהן במשרדה שבבית חולים בלינסון לקבלת התוצאות לבדיקות ומעקב שביצעתי. הבדיקות הן שגרה יזומה שלי שאני מבצעת בכל שנה (ממוגרפיה וסונר שד) והמעקב נדרש להשלמת התמונה הכוללת שהתקבלה. גם הפעם, כמו בכל שנה, המתנתי לשיחה קצרה ותמימה. לאחר פטפוטי הקדמה וסמול טוק נדמה היה לי ששמעתי את מיה אומרת משפט שנשמע כמו, “אילו הן מילות נחמה” וכך, ומסיבה שעדיין איננה ברורה – “אשר יגורתי, בא לי”. יכולת ההבנה הפשוטה נאטמה לנוכח ההד שנפרש מעל ראשי ורק בפעם השנייה, כשחזרה על דבריה הבנתי, שזאת ההודעה שחרצה את דיני וקבעה עבורי מציאות הרת גורל חסרת חמלה, הודעה שימים ארוכים אשב ואעבד את תוכנה
דר’ מיה כהן, מנהלת את אגף הדימות בבית חולים בלינסון. מיה, (בגלל קשרי הידידות והקירבה שלנו, אני פונה אליה בשמה הפרטי), היא הרופאה שבנוסף לאבחנה, ביצעה בי את סדרת הביופסיות והיא האחת, שנגזר עליה לבשר לי את הבשורה המרה. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי, שנגעו בי המושגים האפלים ומעוררי הפלצות והפחד, “נמצאו אצלך תאים ממאירים”, “קיים חשד וודאי לסרטן השד”. אטימות יחשב כביטוי רייקני לנוכח הקיפאון והניתוק המוחלט שאחזו בי באותם רגעים. דקות ארוכות, שעה ארוכה, בהם מיה חזרה על דבריה, פעם אחר פעם בסובלנות רבה ואני משום מה, לא הצלחתי לשמוע ולהבין מילה, ואף לא לחבר מילה אל מילה לכדי משפט הגיוני. על אף ההיכרות היסודית שלי עם המונחים המקצועיים ועל אף הניסיון שצברתי במהלך השנים, הרגשתי שאיבדתי את היכולת הבסיסית להבנת התכנים ומכאן, שהדרך שבחרתי להתמודדות הייתה לומר לעצמי, “היא לא מדברת עליי, הסיפור לא שלי”. בתוך הבכי האינסופי הצלחתי להבחין שגם עבור מיה, השיחה הייתה קשה ומכבידה, משום היותה אישיות כל כך רגישה לצד היותה רופאה דגולה. לפגישה הלכה איתי חברתי הטובה ברכה, התומכת ללא שיפוטיות והמאוד אמיצה. ולמה אמיצה? כי היא ישבה לצידי משך כל השעה, סובלנית ושקולה, תפסה במקומי ומיד פיקוד על השיחה. האחריות שלקחה על עצמה, עדיין מעוררת בי התפעלות והערכה רבה. היא חוותה את התהליך וידעה שמכאן והלאה שיחה זו עומדת לשנות את עתידי. בתפקוד כמעט רובוטי, מונחה שפה לקונית, היא חידדה, “מה שחשוב כעת הוא להתחיל להוציא לפועל את ההנחיות של מיה ולהכין אותך לקראת השלבים הבאים”. אני לא זוכרת את היותי לוקחת חלק פעיל בשיחה. ברכה כתבה את ההנחיות הראשונות של מיה במחברת העור האדומה שלי ואני, כל העת שיננתי את המשפט הראשון והנצחי: “נמצאו אצלך תאים ממאירים”. מצידי, בתום הדברים אפשר היה לסגור את הפגישה ולומר, “תודה על העדכון, אהיה בקשר בהמשך” ולחזור אל שיגרת החיים. נטולת כוחות ומרוקנת מיכולת תגובה בסיסית, הדברים הראשונים והחשובים שעלו בראשי, היו, איך ומתי אספר לאמא שלי, מה אעשה עם אחותי ואחי, הדרמה שתהיה עם תמי בת דודתי ומשפחתה ומתי אספר לקרוביי היקרים. עודי מנסה לתכנן ולחשב מהלכים ראשונים, מיה וברכה פנו אליי והצהירו בבוטות חד משמעית: “מהיום והלאה את בראש הרשימה, את היחידה החשובה, את המעניינת היחידה ואת עושה את מה שנכון לך ובקצב שלך. כל השאר, בטל בשישים”. משפט זר ומוזר. לא הבנתי איך אצא מבית החולים ואתחיל להתמודד עם שפיות חדשה. לא נותרה ולא הותירו לי כל ברירה

6tyn9jm0n4wft6b9pte (1)

שלכם

 ליאור

_______________________________

פרק 9 – קפה ראשון אצל רביבה וסיליה

אפריל 2013. ברמת השרון, בלב אזור מגורים רגוע, שוכן בית הקפה שלי. טוב, לא ממש שלי, אבל זה בית הקפה המיתולוגי בו אני מבלה שעות רבות עם חברים, מנהלת פגישות וכותבת במחשב הנייד שלי. המקום הנפלא הזה קיים מעל 24 שנים ובחישוב מהיר אני מבינה, שמעל 20 שנים אני נוהגת לבקר בו. ברביבה וסילייה, אני מרגישה בבית. האווירה היא של בית. אני מיודדת מאוד עם עמוס (בעל המקום) ובכל פעם שאני מגיעה והמקום עמוס לעייפה, נמצא מקום עבורי לשבת. למי שלא מכיר את הקפה של רביבה, מומלץ להזמין שולחן מראש כי המקום רווי ביושבי הקבע, ז’אנר אנושי מרתק ובאורחים של רגע
כמה ימים לפני הניתוח, נפגשתי עם חבר טוב לארוחת בוקר ופגשתי גם את עמוס שבא כתמיד להפגין חברות ולדרוש בשלומי. בנשימה עצורה אמרתי לו שבתקופה הקרובה לא אגיע ואהיה חלק מהנוף הקבוע ובנוסף, יקח זמן עד שאשוב לשגרה שלי. הוא פער זוג עיניים ואמר בטון חברי ותקיף, “לא רוצה לשמוע את זה, את תתאוששי מהר ותחזרי”. מכיוון שידעתי בדיוק למה הוא כיוון וידעתי שקשה יהיה לי לוותר על פינוקי המקום לפרק זמן ארוך, הבטחתי לו, שאת יריית הפתיחה שלי לאחר שאתאושש מהניתוח, אעשה איתו. יש בעברית (ואולי בשפות אחרות) משפט בנאלי שאומר: למילים יש כוונה יותר מאשר אנו מכוונים – וכך היה. ביום השנים עשר לאחר הניתוח, כאשר הרגשתי שאני מסוגלת להתמודד עם נסיעה לא ארוכה, לבושה מרושל משהו, (כי היה מסורבל ללבוש בגדי שיגרה או אפילו ), החלטתי לצאת מהבית בפעם הראשונה, מלווה ברמי אחי וזוגתו, ובנקז אחד מעצבן שלתחושתי, מחובר אליי עד כמעט אין קץ. את אחי לא הייתי צריכה לשכנע להצטרף. כמעט כל בית קפה שמגיש קפה טוב ומאפשר פינת עישון, מהווה מעין חווייה עבורו. מכיוון שרמי מתגורר בווינה, בתי קפה הם סוג של תחנת מעבר, “על הדרך עוצרים, שותים וממשיכים הלאה”. נכון שווינה זו לא ישראל כשמדובר בבתי קפה ואווירה, אבל אחי טוען שישראל ובתי קפה – זאת האווירה. אז יצאנו ונסענו למנוחה של אחה”צ אצל רביבה וסיליה
קבלת הפנים של עמוס שבמקרה או שלא, היה שם, הייתה מרגשת ומחבקת והוא הזמין אותנו לשבת בשולחן מרכזי בשדרת הכניסה. הסטטוס החדש שלי, המנותחת, העביר בי תחושה משונה, כאילו זכיתי לרגע של חופש. זהו, מפה והלאה – חיוכים ושלווה. הפרטים היומיומיים המעיבים והכואבים התגמדו, הנקז לא הטריד, הלבוש המרושל היה ריק וחסר משמעות והיד המציקה והמוגבלת, כאילו לא כאבה ועם זאת, למציאות חוקים משלה. לאכול באופן עצמאי ומלא את כריך “הליז- וויץ” הנערץ בטעמו ובאופן הגשתו היווה בעיה ולכן נאלצתי לבקש מרמי לפרוס לפרוסות קטנות כי אסור לי להפעיל כל מאמץ ביד שמאל ואסור בתכלית האיסור להניע את היד מעבר לטווח מסויים. לאחר שעה, הישיבה לא היתה נוחה ואף מעייפת ולפיכך הייתי חייבת לקטוע את חוויית הבילוי המשותף ולבקש בצער לחזור הביתה לכורסת המנוחה ומשם ועד למכונית, נדרש מהלך מחושב נוסף כיצד אכנס ואתיישב נינוחה ושוב אותה חגורת בטיחות מעיקה…. קפה ראשון אצל רביבה הינו עדות לניצחון הרוח על המכאובים, לחוסר פשרה ועקשנות למרות המגבלה. הנעתי מהלך ראשון ורשמתי חווייה
בשם כל המכאובים ואובדן העצמאות, תעצומות הנפש שאני מגלה….השכלתי

575.2012321T154851

שלכם

פיתוח מצוינות בניהול I ליאור

_________________________________

פרק 8 – משוואה עם שני נעלמים

אפריל 2013. לפני כחודש אובחנתי כחולה בסרטן השד. מאז, אני מוצאת את עצמי, בוחנת מציאות חדשה
אתמודד עם סרטן שד ואלמד לקבל את החיים בהסכמה
אם לדבר גלויות, בעל כורחי נשאבתי למערבולת ששיבשה את ניהול השגרה והפרה את השליטה שלי בחיי
ההיגיון הבריא והבלתי מעורער שחיי התנהלו דרכו, התנפץ וקבע עבורי עובדה חדשה: “חלית, את חולה בסרטן השד”. זהו רגע מטלטל בו המילה – “חיים”, הוגדרה מחדש עם כפל משמעות מפחידה: אופטימיות לצד משמעות אבודה
בתוך הכאוס השנוי במחלוקת, בנקודת זמן זאת, כל ניסיון שביצעתי להפעלת הרציונל הבסיסי שלי לצד התהליך הריגשי והסוער במטרה להכיר במציאות הקשה ולמצות בהשלמה את ביטויי ההצהרה – נראה כבלתי אפשרי לחלוטין. תחושת הדיסוננס המעורפל מאלצת אותי למזג בין הסטטוס האבסורדי “הקיומי – המת” שבי לבין, ריענון אינסופי של המילה, “חיים
בוחרת לשוב אל ההיגיון ורוח הלחימה ולנטוש את הרגש ההרסני והמשתק
המציאות שכמעט וברחתי מהתמודדות איתה – נכתבת ומוצהרת כעת בפעם הראשונה
אתמודד עם סרטן שד ואלמד לקבל את החיים בהסכמה

F0_0154_0125_iStock_000018375324XSmall(6)

________________________________

פרק 7 – אדם צריך הרבה מזל , מה יש פה לדבר 

לכל האהובות: לאימי, ליולה דודתי, בנות משפחתי הקרובות וחברותיי היקרות
אפריל 2013. את מרבית הפרקים שכתבתי עד כה, הקדשתי לעצמי, לחוויות, למשמעויות ולמטען שאני נושאת ואשא במהלך המירוץ ולאחריו. מירוץ מהיר ללא הפסקות רענון קצרות או ממושכות. ולמה? כי ההפסקות עלולות לגרור אותי למקום שאני מוותרת על קיומו, מקום בו אני לא רוצה להיתקע – אתנחתא. אין זה הזמן, חייבת לסיים את המשימות שהצבתי לעצמי ולהשלים עם העובדה, שהפסקה, זוהי פריבילגיה מהודרת שאני עומדת לוותר עליה בחודשים הקרובים (מתוך בחירה ומחוייבות לבריאותי). מתפקדת ברצף, משתדלת להזין עצמי בפעולות מקדמות ומזרזות כך, שבבחינת הרווח הסופי אדע, שנגע הסרטן סולק מתוכי לתמיד וחוזרת לבריאות מלאה ולפעילות היומיום שלי בתחומים השונים
אני בוחרת לעשות כעת הפסקה מלספר על עצמי, על התהליך הרפואי – טיפולי ולספר על הכוחות שמתניעים אותי, שמעוררים בי תעצומות נפש, בנות משפחתי וחברותיי היקרות. קשובות, נוכחות אופטימיות ומסורות. כולן מכירות אותי היטב ויודעות שחשובה לי הכנות. זה לא תמיד מובן מאליו, לא פשוט. עם זאת, נוכחת בחיי
יקירותיי, בכל יום אני משתאה ומוקירה מחדש את העובדה, שלמרות עיסוקיי היומיום, הבית והעבודה, אני מרגישה שאני מופיעה (כמעט) בראש סדר העדיפויות שלכן. בכל יום שיחות טלפון, מיילים, הודעות , ו/או ביקור קצר/ארוך ובכל שעה כאשר מזדמן. נוכחות – מתמיד
את הבשורה שאובחנתי חולה בסרטן שד, תרגמתי כחוויה מרסקת, עם זאת, המכוננת של חיי. ניפצתי את מיתוס האישיות העצמאית, העוצמתית, המעודדת והמובילה. כמעט כל פעולה יומית ופרטית שלי, הפכה ל”פעולה זוגית”. העצמאות שלי, לה אני נאמנה ללא עוררין, נלקחה ממני, אמנם לזמן קצוב, אך מאוד משמעותי. יש לי כעת שותפות – מלוות
אני בוחרת שלא לספר על כל אחת ואחת באופן אישי. אני גם מקווה, שאף לא אחת מכן תיפגע. ישנם מקומות שהשתיקה יפה להן מפאת הפרטיות וההדדיות שנצרנו כמוטיב לאורך שנותינו המשותפות. מלל שופע (יש לי כל כך הרבה מה לומר) על כל אחת ואחת מכן לא יתאר את המסר שאני מכוונת אליו. מעדיפה לחייך ובוחרת ליצור אחווה כוללת ביינכן. אני לא חושבת שאתן מרגישות וחוות את מה שאני חווה ואולי, בעצם כן (בעלות הניסיון שחלו בעבר), אני מוצאת שבלי לתאם או לתכנן איתכן, אתן מצליחות להשלים את הפאזל היומי שלי, כל אחת בדרכה ובכך מאפשרות לי לסגור פערים ולהתקדם. החווייה עם כל אחת מכן שונה, התוצאות מעוררות תעצומות נפש ומאפשרת לי לשבת כעת ולכתוב. למרות ההצהרה הגורפת, ארגיש שאחטא לעצמי אם לא אקדיש את השורות הבאות לאימי. ההלם והזעזוע היכו מטבע הדברים, שתחייה ותיבדל לחיים ארוכים. המחיר הנפשי, הקיומי והבריאותי שגובה ממנה הסיפור שלי, כבד מאוד. כבד מידיי. המבחן הזה קשה לגילה ולרגשות שלה. אני מוצאת שבאופן יחסי, היא מתמודדת יפה מאוד. כמעט בת 82, טלטלתי את עולמה, הפרתי את השגרה ושיווי המשקל היומי שלה. לא בחרתי להיות חולה. לא חלמתי שאהיה חולה. חלמתי שבגיל 49 אלווה אותה ביומיום שלה ואמשיך כתמיד, להיות עבורה ולהעניק לה כמה שיותר שלווה. ניפצתי הכל. הבת התומכת והמלווה, הפכה להיות, שבר כלי. הסרטן והטיפולים הנלווים ושיילוו בעתיד הקרוב, מרחיקים אותי מהמסירות שלי אליה (עם רגשות אי אפשר להתווכח), מהחובות והזכויות היומיומיים שלי ומותיר אותה, אבודה משהו -תמהה. ככלל, לאמא אין גיל. אמא היא אמא בכל רגע נתון. היומיום החדש והלא מוכר שלי, הפך להיות גם היומיום שלה. היא מתמודדת בחוזקה ומחזקת. מחבקת לאין קץ, אוהבת. אני מלאת הערכה. היא בהחלט ראוייה לה
בנות משפחתי האהובות, אמא, עמליה, יולה, תמי, דפנה ואסתר – גיסתי החדשה ועל כולכן, חברותיי הקרובות והיקרות: נכפה עליכן להעשיר את שפת המציאות היומית בלקסיקון של מילים חולניות וצורמות. הלקסיקון הזה יצר את האחווה המחבקת אותה אני מתארת וזימן לי חווייה מרתקת על אף שהיא מפוקפקת. הרווחתי הכל ביושר
“אדם צריך הרבה מזל , מה יש פה לדבר”
את הכותרת לפרק הזה, קבעתי בהשראתה של יולה, הדודה הנפלאה שלי. ישבנו לפגישת בוקר מחממת בסלון שלי. היא בת 82 וקצת, ומעוררת השראה אינסופית. היא ואמא שלי, גיסות. לדודה שלי יש כמה משפטי פנינה מאפיינים ומפוארים שנחרטים היטב ובכל פעם שהיא אומרת אותם ואני מתמוגגת. בפגישה הזאת, פרט לעובדה ששוב התמוגגתי, אמרתי לה, שאני חייבת לכתוב את המשפט שהרגע אמרה ורצתי להביא את המחברת שלי כדי שלא אפספס מילה ולא אחטא לדיוק. השארתי עותק נאמן למקור וככה אמרה: “אדם צריך הרבה מזל , מה יש פה לדבר”. לי יש מזל
בקריאה נוספת של הפרק הזה, אני בטוחה שכמוני, תמצאו שהיא כל כך צודקת ומוכיחה את העובדה, שמזקנות השבט מומלץ (וכדאי) ללמוד, שמשפחה נאמנה מעוררת עוצמה והתרגשות, וחברות טובות באמת, הן הרווח בחיים . מזלי, שיש לי אותה ואתכן

1rfj11szo49jdokf-150x150

שלכם

 ליאור

_____________________________

פרק 6 – כל עניין קטן הוא פרוייקט גדול עבורי

סוף מרץ 2013. אין לי מושג מי קורא את הפרק הזה ובכלל, את הפרקים שכתבתי עד כה, לפיכך, מי מכם שמבין ומזדהה עם האמירה, עם הכותרת שהצבתי לפרק, יוכל להתחבר לשיגרת חיי החדשה שמעוררת בי שאלות ותהיות באשר לנתונים הפיסיים החדשים שלי. לאילו מכם שלא ממש מבינים על מה אני מדברת, חשוב לי להבהיר, שלהניף את יד שמאל או לפתוח ברז מים ביד שמאל – זהו פרוייקט. הניתוח שעברתי, נחשב מסיבי וטראומטי לגוף, לתפקוד היומי ולפוטנציאל הכללי שלי בימים אלו ולאחריהם. פרט לעובדה שכרתו לי שד ושחזרו מחדש במעמד הניתוח, גם עקרו מבית השחי שבע עשרה בלוטות לימפה כדי לברר ולסלק כמה שיותר בלוטות ואת השלוש מבניהם שהיו נגועות בגרורות. התעוררתי בתום שלוש וחצי שעות, ועוד כמה שעות התאוששות ומצאתי שאני שלמה ובריאה. תחושת הקלה. בשיחה שקיימתי עם הרופאה המנתחת לאחר הניתוח, היא ידעה להסביר לי בנועם וחיוך מקצועי שהיא לא ריחמה עליי -“המקום חייב להיות נקי מכל חשד, והוסיפה, “הכל בא מאהבה”. חיטטה והוציאה כמה שיותר כדי להבטיח ולוודא שלא ישארו חלילה, בני בְּלִיַּעַל. החיטוט הזה לימד אותי שלבית השחי משמעות עליונה וקריטית הקשורה בתפקוד וניעות היד, וכאשר מצויים תפרים ובנוסף נעוצים בו שני נקזים למשך מספר שבועות, העניין הופך אותי לבלתי כשירה לביצוע הפעולות הבסיסיות והנחוצות ומכאן, המוגבלות. זוהי מסגרת חדשה לתמונה שעוצבה בעל כורחי, שאוספת ומעצבת את הפרטים הקטנים ומחברת בינהם לפרוייקט של ממש. אני יודעת שהכל יעבור ועם הזמן אשכח את הקושי ועם זאת, בשבועיים האחרונים אני לא מפסיקה לעסוק בפיצוח הקוד שנקרא – מגבלה והפיכתה ליתרון

אני בכיוון הנכון
בימים הראשונים, הרגשתי לא פעם תקועה, התנועעתי בזהירות רבה ואם כאב מאוד, יצרתי דרמה. אלו הם הרגעים, בהם הטון ההחלטי שבי הדהד, גמרתי אומר עם עצמי וקבעתי שאני חוזרת לכוחותיי, “הקושי מהווה טריגר לפעולה”. מתוך הכאב הצלחתי לייצר מהלכים ומוטיבציה מחודשת שקידמו ושיפרו את תפקודי באופן ניכר ומשמעותי. אך עם זאת, המנתחת הפלסטיקאית ביקשה שאצעד לטווח קצר בשבועיים הראשונים, כשלוש מאות עד ארבע מאות מטרים ביום, כדי ששתל הסיליקון ישמור על יציבותו כשהושתל. ההתקדמות תעשה בקצב מוגדר, ותואץ ככל שאתרחק ממועד הניתוח. בכל יום אני מבצעת את תרגילי הפיזיותרפיה ההכרחיים כדי להשיב תפקוד מלא ליד. ההבדל עד כה, עצום. היד חופשייה יותר וטווח התנועה גדל
מתקדמת
למה פתחתי בהקדמה הרחבה הזאת? כי זה העניין שהפך את הדברים הקטנים, היומיים שלי, לפרוייקט גדול. למרות היותי עצמאית ואסרטיבית, למרות עיסוקי בספורט ולמרות היותי דעתנית, בנקודה הזאת אני מבינה, שמענה פשוט וסתמי לרובם של הצרכים היומיים, לא ימצא בכוחותיי בלבד. אינני מסירה אחריות ומחוייבת למציאת פיתרון שיהלום את מהותי. צריכה להיערך, וממלאת את הריאות בהרבה מאוד אוויר. מבינה, שכל ביצוע פעולה, מקטנה ועד גדולה, מומלץ שאתכנן ואתארגן לקראתה, הקצב השתנה ואיטי יותר ומכאן מומלץ שאסכים לעזרה ואפסיק להתהדר בכוחות החסרים. נדרשת ממני היכולת לאמץ ולעבד כלים חדשים להתמודדות ארוכה ולגלות הבנה לסטטוס הפיסי החדש. המציאות שינתה פניה, השכלתי להפיק את המיטב ולמדתי, כיצד לובשים חולצה משמאל לימין וכיצד יד שמאל תהיה הראשונה להיכנס לשרוול, למדתי להתקלח עם יד אחת ושני נקזים תלויים גם אם כואב ומסורבל שבעתיים – אך אפשרי, למדתי ששינה על הגב (בלבד!) בתנוחה קבועה וקימה אחרי שנת לילה ראויים להיקרא “מגא – פרוייקט” ו – אני מקלידה שעות, ביד ימין בלבד. פרטים פעוטים כגדולים משבשים ומעכבים את הסדר היומי, מחייבים יצירת מודעות ללא מאבק, הפעלה מחודשת של שיקול הדעת והטמעה של ערוץ תקשורת תלותי משהו, עם זאת, זמני. נלקחה ממני עצמאות חלקית ושליטה בדברים הקטנים. בוחרת להשאר שפוייה, וכֵּנה. מאפשרת לרוח הדברים לשרת את יומי

download

שלכם

 ליאור

________________________________

פרק 5 – התגלית הגדולה – נמצאו חיים בתוך השד שלי

מרץ 2013. אנחנו, הבנות, זכינו במתנה ייחודית משלנו. בנוסף למבנה הגנטי המפואר שלנו וליכולות האינסופיות שרק אנו מסוגלות להתמודד איתן, אנו יודעות ונוטות להפגין בתבונה את מי ומה שאנחנו: נוכחות, היישגיות ומרשימות. בנוסף, האלוהים ברא וזיכה אותנו בשפע ייחודי ששייך לנו בלבד: הוא זיכה אותנו בזוג ציצים. לעזאזל המתנה ! שיבשה את לי את המציאות- בדיוק באמצע החיים. היא ידעה לנצל רגע של חולשה ובדממה מוחלטת ובלי שארגיש, מתחת לחזייה, ביססה נוכחות וחיים משלה, חיים בצל הדממה. חיי הדממה איפשרו לחולל במתינות עם עוצמה, בפולשנות וללא כאבים מיני שינויים, לא מוגדרים, מוזרים וייחודיים, שלא דומים לדבר, בשום צורה. בעולמינו, הסבוך והססגוני, האקסטראווגנטי והבוטה ללא עוררין, התרבות החברתית עודדה לנורמה רועשת וביססה מוטיב שכמעט ונוח להיסחף אחריו: הייחודי והשונה על כל גווניו ומשמעויותיו – טוב ורצוי שיהיה ויתבלט, והערכיות כמעט ואינה נמדדת. בסיפור שלי, הייחודיות שהתפתחה, הגילוי המרעיש בתוך השד שלי, החיים המוטציוניים בגלל שהיו נוכחים ויצרו הבדל, ככה רציתי להעלים אותם, שלא יהיו יותר, לעולם! כעת אני מבינה שנדרשת ממני התמודדות מסעירה עם משמעות חדשה למהותי הנשית ואף ובעיקר למהותי הקיומית. לצורך סקירה וביסוס הממצאים, אחת הבדיקות שקבעו עבורי היא סריקת פט סי טי. זוהי בדיקת הדמייה שמטרתה לאתר ולמקם גידולים וגרורות בגופו של אדם שאובחן חולה סרטן. הלכתי עם רוזלי חברתי הטובה למכון ההדמייה בבית חולים שיבא בתל השומר. מצאנו את עצמינו מבלות שעות ארוכות בהמתנה חסרת תוכן, במכון כמעט וריק מאדם אך מלא במכונות ומכשירים פולטי גלי קרינה ארוכים וקצרים. ההמתנה ארכה כארבע שעות, בהן הרכיבו בגב כף ידי עירוי עם גלוקוז מסומן ואמרו לי לשכב שעה ארוכה, מתוכה חצי שעה בלי להזיז את הגוף ולא לדבר. בנוסף, התבקשתי להמתין ולהמעיט בשאלות באשר להמשך אופן הבדיקה. בשיטתי, הצלחתי לדלות את האינפורמציה החשובה ולשוות מראה נינוח. בעת ההמתנה עולות תהיות באשר למהות הבדיקה ומשמעותה מעוררת הדאגה שתזהה או לא, מוקדים נוספים ו/או גרורתיים (חלילה) בגופי. המציאות התעוותה ללא היכר. לאחר שהוסבר לי בשבוע שעבר שהתיישב בי גוש שתפס עצמאות ויצר חיים משל עצמו, שיש לו מיקום ומאפיינים מוגדרים, מה עוד אפשר לחפש? מוקדים נוספים? מבחינתי, לגוש הממאיר בשד יש מקום ובלעדיות, וכל ניסיון לערער על כבודו, מיותר. הסריקה עברה ללא מעצורים ובשלווה, הבלתי נודע והבורות שבערו בתוכי נמוגו מיד עם תחילתה של הפרוצדורה ובפעם הזאת לא נדרשתי ללבוש את חלוק החולים הנורא. “תישארי לבושה  בבגדים שלך, רק תפתחי את הרוכסן של המכנסיים”, אמרה עירית הטכנאית שליוותה אותי במשך 19 הדקות הבאות עודי שוכבת בתוך מכשיר ההדמייה.  משפט קצר ונינוח, אחרי שעות של המתנה, יצר סוג של חווייה חדשה. חייכתי. הכל טוב !! לאחר יום וקצת הודיעו לי שהתוצאה של סקירת הפט – תקינה! אנחת רווחה זועקת. האינפורמציה והתוצאות שקיבלתי תאמו את שידעו הרופאים באבחון הראשון והתמונה כשהייתה. מכאן, כהרגלי, חשבתי ותכננתי את הצעד הבא והמשמעותי לתחילת תהליך הריפוי: תיאום פגישה עם המנתחת, להיכרות עם מושגי הפרוצדורה הניתוחית שאני צפוייה לה בה יוציאו מתוכי את החיים החבויים שתפסו פיקוד ושליטה על גופי. נפגשתי עם שתי הרופאות שעומדות לנתח אותי, הרופאה הכירורגית שאמונה על תהליך הכריתה שתיארה בפניי את הגישה הניתוחית של תהליך הכריתה, והמומחית לפלסטיקה שהסבירה לי בפרוטרוט מהו שיחזור מיידי ומה אני צפוייה לאחריו. מעוררות השראה ועל כך אני מוקירה ומעריכה. התקבלה החלטה למועד הניתוח, ביום רביעי, – העשרים במרץ בשעה אחת בצהריים בבית חולים אסותא. התרגשתי ושיננתי, זה יהיה היום שישנה את ההווייה הקיומית והקפואה שלי  ויפנה מקום לאופטימיות ולמוטיבציה חדשה. זהו היום בו מבחינתי, “התגלית המרעישה” תאבד ותבטל את את צביונה ואני חוזרת להיות ולחיות נינוחה יותר, עם תחזית מוגדרת לעתידי בחודשי האביב הקרובים ולהמשך חיי בפרט

download (1)

ברוח הקבועה של למידה מעצימה, אני מסכמת לעצמי מספר תובנות

     שהחיים – הם ניצחון המציאות, שבחיים – שגרה חדשה עשויה לאתגר חרף חומרתה, שבחיים – טוב לחוות מקומות חדשים כדי ללמוד שטוב לחזור למוכר ולידוע

                                                      שהחיים הינם נכס

שלכם

 ליאור

______________________________

 פרק 4 – לומדת מציאות חדשה

מרץ 2013. אני בחורה של תכנון, ארגון וסדר. מקפידה על הגדרת מטרות וסדרי עדיפויות, נוהגת לחשב צעדיי, לנתח את התוצאות וההשלכות העולות מהן ולכן, קשה לי העובדה שמציבים מולי סדרה של הפתעות זרות ומנוכרות, תכניות בלתי צפויות ובלתי ראויות בעליל. מאידך, התפרצות של הפתעה מכוננת אל תוך שגרת היום מזמנת לי אתנחתא, אני מנצלת את ההזדמנות ומשלבת עימה זרוע מאחר וזו, מנפצת ומפזרת את רצף היום והמחשבות, את המירוץ הבלתי מובס ומכאן, אני מתמסרת למנוחה ולחוויה המשולה בעיניי להתמודדות עם אתגר. יש בספונטניות התרגשות מרוממת וציפייה לטוב. במקרה הנוכחי, הפתעה ספציפית אחת, שיבשה את הרצף היומי שלי והפרה את שלוותי, זו שבגינה אני יושבת וכותבת ואשר יצרה מושגים חדשים והטמיעה מאונס, התנהלות כובלת בתוך שגרה שהיתה עד לא מזמן, קבועה ונינוחה. מכאן, המילה הפתעה אינה רלוונטית עוד. למציאות שלי הגדרה מילונית יישירה וברורה – “חולה בסרטן השד”. בכל שלב שעברתי בתחנות חיי, לא אומנתי ולא ידעתי כיצד להתכונן לקראת מסגרת חיים כה חדשה וסוערת שנשאבתי לתוכה. מסגרת אשר כללה, ביקורים תכופים בבית החולים לבדיקות שונות ומורכבות, שיחות והתייעצויות רבות וכבדות משקל שהובילו לקבלת החלטות עם הרופאים המטפלים, כדי לעשות את המקסימום ולהעיף מתוכי את הנגע שהתמקם בי. למדתי לפתח עור של פיל, להיות יציבה ולשמור על זקיפות גו לטווח הארוך. בשלב זה למדתי להתנהל באופן אטום ומכאני. בגישה זו הרגשתי מונעת כמו רובוט: בשקט מופתי צעדתי מדלת אל דלת וממכשיר אל מכשיר, לא פעם נאלמתי דום, הקפיאו את דמי. עם זאת וברגישות הראויה לציון, חרף התמונה הקודרת, הבחנתי בבהירות ובאופטימיות, “את בסדר, יהיה בסדר “. בשלב מסויים, ההתנהלות החדה של הסובבים אותי, הפריעה פחות, אולי אף הועילה ובגישה זאת מצאתי, שהגידול שהתיישב וקינן בתוכי “נעלם” לרגע – והרגשתי בטוחה. סופסוף הרופאים התמקדו במעטפת, בי, בהוויה הכוללת, שילבו רגישות הנובעת מתוך שבועת היפוקראטס והצהירו: “בואי, נעשה הכל ונכון כדי שתחזרי לשגרה שלך, תחזרי לעצמך ולחופש שלך”. בתוך העומס המתהווה למדתי: לחייך, לבכות, לצחוק ולהיות, כמה שיותר וללא מעצורים. מצאתי ביטחון שנבנה לצד הכאוס, שילבתי את “הרגיל – בבלתי רגיל” ולמדתי ליצור שיגרהil_340x270.471458732_4eja

בחרתי למצב את המשבר כאתגר. זו היתה ההחלטה הנבונה והמכוננת ביותר שקבעתי מתחילת הדרך, מאחר והסטטוס הבטוח שלי התערער והשתנה ונראה היה שהדרך כמעט והפכה למדרון תלול. בנקודה זאת הימרתי את הקושי בהזדמנות ומתוכה צמחה תובנה משמעותית: אפשרתי לעצמי להיות  בטיים – אאוט ויצאתי לחופשה מהדרמה הפרטית שלי. הבנתי, שאם כולם בחרו להיות שם איתי ולצידי ולחוות בשיתוף מלא מהלך של פרוצדורות, טיפולים והנלווה אליהם, משמע, שמכאן כולם רואים את התוצאה שאינה משתמעת לשתי פנים, רוצים שאחזור להיות במקום שבו הייתי, חיונית, נוכחת, דומיננטית ופעילה. אין לי כוונה לפספס את החגיגה שארגנו לי, עבור שום הון שבעולם. בחרתי בדרך הטבעית של כולם והצטרפתי איתם למסע. אני צועדת ומחייכת. הוקל לי. העובדה ששחררתי קונטרול ואפשרתי לעצמי את החופש לפעול בגמישות, מנעה מאבק פנימי שלי עם העקרונות שמנחים אותי, מנעה מאבק אישי ומקצועי עם הרופאים והניסיון להסביר להם, שאם כבר השתבשו החיים שלי והוחלט שאהיה בתנועה מתמדת, אז לפחות שיתחשבו בי, באופי המוקפד שלי ויאפשרו לי להיות שותפה ומחליטה, להתנהל בקצב שנוח לי, מאחר וגם אני, על פי הבנתי המוקדמת, תכננתי התמודדות הגיונית ורציפה ומתוך ניסיוני האישי והמקצועי, במהלכים הבטוחים שיזמתי, לא נכשלתי. הבל הבלים, ארגון זמן לתכניות, לא נכלל באג’נדה של אף לא אחד מהצדדים ואף להיפך, הבנתי שבמהמורות הנוספות בהן אתקל בהמשך (ויהיו כאלה), מומלץ שאבחן אותן כהזדמנות ופריצת דרך

מספר דברים חדשים למדתי והפנמתי חרף הספק הראשוני שהיה לי ואני מתכוונת להיצמד אליהם. מניסיוני אני יודעת, שתכנון ואסטרטגיה, חשובים, משמעותיים ומשפיעים על הדרך והתוצאות. האם בכל סיטואציה?  כבר לא בטוחה. שחררתי רסן ונתתי מקום להפתעות ולספונטניות. הן מעוררות התרגשות ומרוממות, ומסתבר, שהרבה טוב כבר הפקתי מהן

שלכם

    ליאור

________________________________

 פרק 3 – משנה פאזה – כבר לא במקצוע

מרץ 2013. רוצה לספר לכם, שחוץ מעיסוקי בניהול אנשים ותהליכים עיסקיים, אני גם אחות מוסמכת. בשלב מסויים הנחתי את המקצוע בצד. חיפשתי עולמות תוכן חדשים ורועשים עם מושגים רותמים לאתגר חדש. אמא שלי אומרת שאחות תמיד נשארת אחות. שאחות זו שליחות, נאמנות ומסירות. היא צודקת. כל השנים לא שכחתי, אני נאמנה ומסורה לעצמי ודואגת לבריאות שלי: אוכלת מזון בריא, רצה, צועדת ורוכבת קילומטרים ארוכים על אופניים ובעיקר, משתדלת לחיות את החיים במלואם. מתוך העיקביות והמודעות עליהם אני כל כך מקפידה ונוצרת נחת משבר הסרטן. אז איפה שכחתי לפרגן לעצמי נאמנות וללמוד להימנע ממחלות, מהסרטן? איך לעזאזל אעשה כעת, את החיבור בין הידע והיכולות שצברתי, הניסיון שלי כאחות לעובדה שכעת גם אני ממותגת –  ח ו ל ה !!! בבוקר של תחילת חודש מרץ, הגעתי עם ברכה חברתי הטובה והתומכת לבית החולים בלינסון לסריקת MRI. לסריקה זו נשלחתי באופן בהול כדי לברר את אופי הגידול, גודלו ומיקומו לצורך קביעת האבחנה הסופית. לאחר שהאחות מבררת רוטינה של פרטים ושאלות, היא פונה אליי בטון מנחה ומקצועי, עם זאת רך ומבקשת: “תלבשי בבקשה את החלוק ונעליי הניילון” וכשתסיימי, תמתיני לי על הספסל במסדרון כדי שאתקין עירוי ביד

בבוקר של תחילת חודש מרץ, הגעתי עם ברכה חברתי הטובה והתומכת לבית החולים בלינסון לסריקת MRI. לסריקה זו נשלחתי באופן בהול כדי לברר את אופי הגידול, גודלו ומיקומו לצורך קביעת האבחנה הסופית. לאחר שהאחות מבררת רוטינה של פרטים ושאלות, היא פונה אליי בטון מנחה ומקצועי, עם זאת רך ומבקשת: “תלבשי בבקשה את החלוק ונעליי הניילון וכשתסיימי, תמתיני לי על הספסל במסדרון כדי שאתקין עירוי ביד”.

“ממש! מה??? מה אמרת ??? שאלתי אותה, למה להחליף בגדים?” היא לא הבינה אותי. “כן, את אמורה להכיר את הרוטינה, גם את אחות”. נו אז מה אם אני אחות, אמרתי לה, “עכשיו אני בסטטוס של נבדקת ואני צריכה כמה רגעים להתרגל למעמד הכפוי ולעמדה שמציבה אותי מצידו השני של הדלפק – עמדת הנעזרת”. התעשתתי, אין לה את מרווח הזמן להכיל את הרגש המבעבע שבי. אני בטוחה שהייתה רוצה להקדיש יותר, להזדהות עם החולים ולגלות אמפתיה אבל התור ארוך, המערכת לוחצת והיא חייבת לסיים את רשימת המוזמנים של הבוקר. לכולם שאלות רבות, חששות ובלבול ומכאן שהתהליך מתארך, הופך להיות מורכב ולה יש מסגרת זמן קשיחה שאינה מאפשרת גמישות מלטפת.  new-reality

היא אחות צעירה, שמתקתקת את עבודתה נאמנה ובחום והיא נפלאה. חרף החום והחיוך שלה, שכחו לספר לה (וגם לי לא סיפרו כשלמדתי), שהאישה החדשה שבאה לבדיקה ועוד רגע תעבור מ – “מדיי הבריאה למדיי החולה” מוצפת ברגשות, בפחדים ובדאגות. “אז רגע, ביקשתי, תני לי עוד 3 דקות, אפילו, דקה וחצי לעכל את העובדה שכעת גם אני במערכת הסבוכה הזאת, נקראת – “חולה”. החלוק הארור הזה הצליח ברגע אחד להעביר אותי ממשפחת הבריאים והשפויים למשפחת ה ח ו ל י ם! והאחות, חנין קוראים לה, כיבדה את בקשתי.

אני מתחילה להתרגל לשיטה שאני מדברת על עצמי ולעיתים, אף עם עצמי. משונה אבל, מחוייב המציאות. זהו דפוס שבונה ומבסס אחיזה באמיתות המצב ומשאיר אותי עיירנית ומסוקרנת. עדיין מתקשה להאמין שהחלוק הזה, נכון יותר, הסמרטוט הזה ערער וניהל יום שלם, חודש שלם בחיי והפך למוטיב המרכזי בהתנהלות האישית שלי. חייבת כבר לעבור פאזה ולשחרר זוטות. התנהלות אמרתי? כן, ה ת נ ה ל ו ת ! עכשיו אני מנהלת מציאות חדשה, חיים חדשים, לומדת לדבר במושגים חדשים כמו: IDC, MRI, אונקולוגיה וכימותרפיה, פיאה ובנדנה וגראס רפואי.

כמה מילים על הגראס הזה, הקאנביס הרפואי, אשר למעשה הוגדר על ידי משרד הבריאות כחלק מסל הטיפולים בתסמינים של החולים האונקולוגים (וקבוצות חולים נוספות). כעת, רגע לפני טיפולי הכימו למדתי שגם אני אהיה חייבת (!) לעשן ממנו וכן, יביא אותי ל High של בריאות – באופן חוקי ואף מומלץ! הכימו הורג, הכימו משבית שמחות ומחרב עולמות וזה, יעדן את תופעות הלוואי שצומחות ממנו כתגובה בלתי נמנעת ומתקבעות לאורך זמן. מקווה שלא אתבדה. מקווה שהקנאביס ישמר שפיות ויאפשר לי להיות מי שאני. ואם בבריאות ושפיות עסקינן ובלי ציניות: הגושפנקא הלגאלית שניתנת לחולים, לעבור את המהלך הסוחט הזה שנקרא כימותרפיה, ברוגע, (אם יורשה לי) ובכמה שפחות סבל וכאב – מעודדת. לעשן סמים בחסות המדינה עם תעודה ורישיון? אני אומרת, ניצחון השיטה. אני לא מתכוונת להיות מיסיונרית של עישון וסמים, אבל אני משמשת שליחה נאמנה של מסר חד וברור: שאם חולה, אז למצות את כל ה Facilities.

גילוי נאות לפני סיכום. אני חוזרת לנקודת המוצא שלי, לשליחות אליה הייתי כה נאמנה: אחות מוסמכת בעברי, מנוסה בעשייה ובטיפול בחולים מורכבים במחלקת טיפול נמרץ, שאמורה להיות מחוספסת וכעת, לא כל כך מצליחה. יורשה לי ואני אף חייבת לגלות אהדה כלפי עצמי. זאת לא חולשה – זאת למידה.

ג י ל י ת י מחדש את הכוחות והכלים שמלווים אותי בשגרת יומי ויילוו אותי ביתר שאת, מעתה והלאה. מוכיחה לעצמי, שאני יכולה, אני חזקה ומנצחת. כתבתי, ש”מכל נאחס – אני מתכוונת לייצר נכסים”, אז הנה אני מתחילה לתכנן את המהלך. קבעתי אבני דרך ראשונות:

1 מטרה: בריאות מלאה וחיים בעוצמה

2 טקטיקה: מתקפה מוחצת, תוך שימוש בהומור והקפדה על נוחות מיירבית לשימור אנרגיות

3 הצלחה: יציאה מסטאטוס “החולה” וחזרה מלאה ונוכחת בעולם הבריאים והשפויים

 שלכם,

ליאור

_______________________________

 

 פרק 2 – אני מחייכת אני כבר כותבת

מרץ 2013. אני כבר נמצאת בתוך התהליך המכונן והמשמעותי של חיי, בנייה וארגון של שגרה חדשה. לומדת, משתדלת להבין ולהפנים שהתהליך המטלטל שאני מדברת עליו, לרעש האדמה הזה – יש שם. כמו שלכל רעש אדמה שהופך סדרים ומחרב עולמות, מעניקים באופן מוזר, מין שם יפה שכזה, שיהיה קל לזכור, גם לרעש הפרטי שלי, לאדמה שרועדת תחת רגליי יש שם, שם קצר וקולע שקל לשנן ולזכור: סרטן השד.

אובחנתי כחולת סרטן לפני חודש בדיוק. בחודש זה, שמילא אותי באינסוף מחשבות ותכנים חדשים ומתישים, עברתי סדרת בדיקות פשוטות ומורכבות יותר בניהן, ביופסיות וסריקות אולטרא סאונד מלווים בתשאולים אשר מהם עובדו נתונים ותוצאות שגיבשו החלטה בה נקבע כברירת מחדל הטיפול המיידי שיהיה עליי לעבור. גם נושא הפרוטוקול הטיפולי בהמשכה של השנה הועלה, אך מוקדם היה לקיים דיון לגביו. כדי להיות בטוחה שהדרך בה בחרתי נכונה וממקדת, הוספתי פגישות להתייעצות ולקבלה של חוות דעת נוספת עם בעלי דעה מנוסים מתחומים משיקים. הדיונים קבעו  שראשית ומיד, עליי לעבור ניתוח משמעותי ורחב – מסטקטומי (Mastectomy) שזהו ניתוח כריתת השד, לסילוק הגוש הסרטני וכבר במעמד הניתוח אעבור שחזור מלא. הניתוח יאפשר לי חזרה לשיגרת העשייה ולעצמאות המלאה שהייתה בי עד לא מזמן, ואנחת רווחה גדולה.

היום, יום חמישי, העשרים ושמונה במרץ, אני מונה שמונה ימים מהיום בו נותחתי. באופן טבעי, הניתוח אמור היה לעורר בי סערה, שהרי, עמדתי בפני אובדן של איבר מגופי שיש משמעות ונוכחות דרמטית לקיומו. בקור רוח מוחלט ו”בריא”, ומתוך תפיסתי הלוגית את משמעותה של “החלמה מלאה”, צעדתי בצהרי היום ממוקדת, החלטית ונינוחה לחדר הניתוח. החלטתן המלומדת של הרופאות הכירורגיות, שכריתה מלאה בלבד, תותיר אותי ללא שיירי תאים ממאירים וללא ספקות – היתה כסלע קיום עבורי. הימים חולפים ללא מעצור וכל יום מלמד התמודדות חדשה. הקצב אינטנסיבי, מלווה שיקום לא פשוט, מבצעת תרגילי פיזיותרפיה ליד שמאל ומוסיפה צעידה יומית, כמה שמאפשר לי הגוף. נחושה ומאותגרת. משתדלת לשמר את שגרת היומיום שלי. הניתוח – מאחוריי. שלוש וחצי שעות קריטיות הפרידו בין היותי נושאת מרקם סרטני להיותי “נקייה” מכל נגע. לכל רגע משמעות פועמת משלו. לשמחתי, יצאתי כמו שנכנסתי, במלוא נשיותי ועוצמתי, עם עצמאות חלקית (אך זמנית) שמאפשרת לי להיות בטוחה ונוכחת. לא נעים ולא נוח עם הנקזים, אבל – מאחוריי !                                                 

אני מחייכת, אני כבר כותבת. משתפת ומעלה חוויות כאילו שיצאתי וחזרתי מחודש של טרק מכונן ומאלף על האוורסט. בהסתכלות על הימים האחרונים והנוף שעוטף אותי כעת, אני חייבת להודות, זה הרבה יותר “דרעק”: הטיפוס אינו קל, הדרך ארוכה ועם זאת, ממשיכה. המסע שלי רק בתחילתו. בהסתכלות נוספת ובחינה של תוצאת הביניים, יש בי תובנה מרעננת ומדרבנת: ללא הכנה, אימון או הכשרה מוקדמים, כבשתי במהירות את הפיסגה הראשונה שלי. הפיסגה שכל כך הרתיעה אותי, המפגש עם הרופאות המנתחות וסכין הניתוחים, נראו לפתע נוחים ומזמנים להתמודדות מאתגרת. זוהי פיסגה חד פעמית ואינני מתכוונת לכבוש כמוה שוב. be_happy_for_this_moment

כעת, המחשבות נודדות הלאה ואני מוצאת עצמי ממהרת אל כיבוש הפיסגה הבאה – “פיסגת הפחד”. זהו ביטוי שמגדיר היטב ומדוייק את תחושת כל החולים במחלות הסרטן ואני בינהם, הפחד מהטיפולים הכימותרפיים. אורזת את כוחותיי ויכולותיי ונחושה לעמוד מול הפחד. אני כבר מדמיינת איך בעוד חודש וחצי מהיום אצטרף למחלקת טיפולי הכימו. אולי ארעד ואבכה, אולי דווקא אחייך. דבר אחד אני מבטיחה – אני הולכת להתמודד בהצלחה עם האתגר הבא, אולי אף האתגר הגדול של חיי – מסע הכימו שיהפוך להיות הנכס הקיומי שלי. את הכימו הזה, אאמץ ואהפוך לנכס ממשי למשך חמישה או שישה החודשים הקרובים, אולי אף יותר, זה ממש לא חשוב. לזמן כעת, אין משמעות. המטרה והמהות מניעים.

אני לומדת ומפנימה, מכילה ומוקירה נכסים מוזרים והזויים, שפעם הבהילו אותי, הכניסו אותי לפאניקה, כי האמנתי, שאני, ליאור, ל ע ו ל ם  אשאר  בריאה !!

כך לפחות דמיינתי….

שלכם,

 ליאור

 ______________________________________

 

העיקר להתחיל בעיקר – פרק 1

27 בפברואר 2013: אובחנתי כחולת סרטן. סרטן השד. 

כמעט מתנת יום הולדת.

נכפתה עליי מציאות חדשה !

מתוך לימוד ועשייה של תהליכים מרתקים, חדשנות ואתגר מקצועי וניהולי, אני מוצאת עצמי קופאת על שמריי.

new-challenge

עצרתי הכל ושאלתי:

האם חיפשתי פריצת דרך? – בהחלט!

האם חיפשתי התמודדות ואתגרים? – בהחלט!

האם חיפשתי ענייניים חדשים שטרם עסקתי בהם?  – וודאי.

האם חיפשתי “אתגר מהפכני” שיעמת אותי עם עולמות תוכן, רוויי מושגי חולי, שייגעו בנימי גופי וחיי?? – ממש לא!

עד לאחרונה, עמדתי לפני פתיחה ומימוש של עיסוק ממשי, ניהולי, מלווה הילה מקצועית וייחודיות. עמדתי לפתח ולבסס מוניטין שמתקשר לעולמות התוכן שלי. נאלצת להקפיא זמנית את החזון.

כשאני כותבת את מה שאני כותבת וקוראת שוב, אני אמורה לרחם על עצמי ולבכות. בכיתי ואבכה עוד. רחמים – לעולם לא! המושג רחמים – לא בלקסיקון של חיי ומעולם לא היה. רחמים לא נותנים מענה למצוקה ולכאב ואף לא משרתים את תהליך ההתמודדות.

התדהמה מהולה בשקט מוחלט לצד עשייה אינטנסיבית שתבסס עבורי את תחילתו של תהליך. אני מעצבת שגרה נוכחת חרף היותה חונקת ומרתיעה. מציאות עגומה נכפתה עליי ואין לי ידע וניסיון מוקדמים כיצד להכיל את קיומה. בחרתי להצטרף אליה ולאפשר לעצמי חווייה חושפת. מכאן אוכל לפעול. מכאן אפתח יכולות של עשייה חדשנית להתמודדות עם הסרטן והנלווה אליו. התחייבתי, ויש לי כוונה מלאה לפרוץ את מחסום החולי ולבסס מחדש את חיי לשקט ולשגרה שעד כה היו מנת חלקי. החולי יהווה עבורי קרש קפיצה, הזוי עד כמה שאשמע.

כשאני קוראת את השורה: “חיפשתי עיסוק ממשי…”, אני מוצאת – שמצאתי !! יש לי עבודה חדשה פורצת דרך. אני עובדת עבור עצמי. אני המשקיעה והמעסיקה של עצמי, אין לי שותפים, לא משלמת מיסים וכבר מרוויחה. איך אני עושה את זה?

אכן, נדרשת ממני השקעה גדולה והוצאות אינסופיות. אני מוכנה וערוכה לעשייה שעדיין אין לי מושג כיצד לתכנן צעדים ראשונים ואין לי שלד של תכנית פעולה. יש בי את הידיעה והביטחון, שהתוצאות והרווחים הסופיים יהיו משמעותיים ו -“נקיים”.

אז מה בעצם פתחתי:

פתחתי עסק לטיפול בגוף שלי.

פתחתי עסק לטיפול בנפש הדואבת.

אני מנהלת עסק כלכלי לכל עניין ודבר, שמזרים לקוחות ורווחים – ישירות לבנק הפרטי השלי. התהליך, החוויות, המשפחה הנהדרת, החברים הנפלאים שהתגייסו, הליווי והתמיכה המקיפים, משולים לתזרים מזומנים. אני ביתרת זכות. 

העסק שלי יצבור תאוצה ויהפוך למודל לחיקוי להתמודדות והצלחה, לכל אלה שנתקעים. חסרי אונים ובמקרה הטוב, מרימים ידיים וממתינים. אלוהים יודע למי הם ממתינים. לרוב, הם לוקחים צעד לאחור וגולשים אל מדרון הייאוש האינסופי. המודל יציג ויילמד: איך כל נאחס יכול לייצר נכסים.

עמדתי לפתוח עסק אמיתי, “פיתוח מצויינות בניהול”. היוזמה והגאווה הפרטית הניהולית שלי שבמהלך שנה ארוכה שקדתי על בנייתה, כעת בהקפאה. במקומו, פתחתי בהתרעה קצרה אך בטוחה, עסק ברוח דומה, שבנייתו תעשה תוך כדי לימוד ותנועה והפקת תובנות. עסק שיתן מענה לצרכים הקיומיים שלי כעת ובעתיד. עסק שיפתח צוהר לעולמות תוכן חדשים ומאתגרים.

אני בעלת עסק בניהולי האישי והבלעדי ויש לי חברים ושותפים רבים שכבר מחכים להצטרף אליי. בחרתי בהזדמנות לקבל החלטות כמו, את מי כן ומי לא לצרף אליי מבין מעגל הסובבים אותי, בכמה שותפים אבחר והאם אאפשר שיתוף מלא בכל תחנה. קבעתי על פי אסטרטגית הבסיס, לצרף שותפים ויועצים, חברים ותומכים, ואחת מסוגה – שזו אני.

מה למדתי:

למדתי שכל כישלון – לכאורה, הינו פריצת דרך והזדמנות לצעד הבא.

למדתי שכל כישלון – לכאורה, הוא ההצלחה !

למדתי שכישלון אינו אלא, שלב מעבר הכרחי שימנף אותי לסביבה בריאה יותר  ויצירתית!

למדתי שכישלון הינו מהלך מתקן.

למדתי והפנמתי, שנכנסתי לחווייה !

למדתי שמטרה, דרך והצלחה הינם רווח לכל החיים !

למדתי לבחור בבחירה – קשה ככל שתהיה ולהתמודד ללא השגות.

למדתי להכיל משמעויות מטלטלות – כרותמות על אף הקושי.

למדתי להביע ולשתף ולפיכך, בפרקים הבאים – אהיה משתפת ואתם שותפיי לחווייה מרסקת שהפכה, חולשה לאתגר והתמודדות לעוצמה.

למדתי, איך מתוך הרגש צמחו היגיון ומציאות פעילה, וכיצד היגיון מפנה מקום לרגש.

הפכתי לסוכנת פעילה ששמה לה למטרה, לחולל שינוי פעיל וממוקד ליצירת הווה ומציאות חדשים ורותמים בחייה.

סיגלתי גישה בונה ונרתמתי למחוייבות ללא פשרה.

 

שלכם,

 ליאור לנגר I למציאות חוקים משלה

images (1)

 

2 thoughts on “למציאות (שלי) חוקים משלה – מודל ללמידה והישגים

  1. ליאור את אישה חזקה, מרשימה וגיבורה אמיתית! אני חושבת שאפשר ללמוד ממך הרבה על חוסן נפשי והתנהלות מקצועית בכל היבט שהוא. מאחלת לך הרבה בריאות והחלמה מהירה!

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s